ליקוי שמיעה עצבי שאינו נובע מחשיפה לרעש

האם נכון כי בדיקה זו מראה על ירידה בשמיעה הנובעת מחשיפה לרעש? האם נכון כי קיימת ירידה מעבר ל-20 דציבל בתדירויות הדיבור בשתי האזניים בבדיקות אלו? האם נכון כי לאור בדיקות אלו וגם לאור הבדיקות המאוחרות יותר מ-2017 ו-2019 ניתן לראות ירידה הדרגתית בשמיעתו במשך השנים? האם נכון כי בדיקות מ-2017 ו-2019 מראות על ירידה חמורה בשמיעה? גם ביחס לבדיקות 2007 ו-2008.

האם נכון כי בדיקות אלו והבדיקות מ-2017 ו-2019 מראות על ירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש? האם נכון כי ליקוי השמיעה של התובע כפי שעולה מבדיקות השמיעה מתאים לליקוי שמיעה תחושתי עיצבי ולא לליקוי הולכתי? האם נכון כי גם בדיקת השמיעה מ-2017 וגם בדיקת השמיעה מ-2019 מצביעות על ירידה בשמיעה כתוצא המחשיפה לרעש? האם נכון כי קיימות במסמכים הרפואיים שהוצגו בפניך תלונות חוזרות ונישנות על טינטון? מפנה למסמכים מתאריכים 1.11.17; 28.9.17; 25.8.17; 2.11.17; 30.4.18.

...

ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 24.2.2004 שליקוי השמיעה אינו נובע מחשיפה לרעש בעבודה.

ביום 1.11.2018 נערכה למערער בדיקת שמיעה נוספת, בקופת חולים כללית, בה נכתב: "רקע: ממצא אוטוסקופי ב.מ.פ, הערות בבדיקת א.א.ג מ-20/8/18, הערות ידועה ירידה תחושתית עצבית דו"צ. היתערבות כירורגית לא עבר ניתוחי א.א.ג. היסטוריה מבוגרים בעבר היה חשוף לרעש הערות בעבודתו במפעל קרמיקה כ-42 שנה מצב בריאותי מבוגרים בריא בד"כ.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

התוצאה אפוא כי הערעור דינו להידחות.

בהתאם קבע המומחה, כי יש לקבל שהתובע סובל מליקוי שמיעה עצבי שמחשיפה לרעש ומטינטון תמידי הנובע מפגיעה שמיעתית זו. בשים לב לכך שהמומחה לא הבהיר בחוות דעתו על אילו רישומים רפואיים הוא מסתמך בקביעתו כי הטינטון הוא תמידי לאור קיומן של תלונות חוזרות ונישנות; בשים לב לסמיכות הזמנים היחסית בין התלונות עצמן ובינן לבין מועד הגשת התביעה לנתבע; ובשים לב לכך כי המומחה בתשובתו מיום 22.12.19 נקט במילים "אינה שוללת", הורה בית הדין ביום 10.4.20 על מינוי מומחה נוסף בתיק, ד"ר ראובן בן טובים (להלן: "המומחה הנוסף").

עם זאת, קביעת המומחה כי ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע אינו נובע מחשיפה לרעש מזיק, מנוגדת לכאורה לקביעת הנתבע שהכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה.

...

לטענת הנתבע, טענת התובע לעניין אסכולה מחמירה "הושלכה לחלל האוויר ללא כל הסבר ביסוס ועיגון". העובדה כי המומחה הנוסף סבור כי ליקוי השמיעה עצמו אינו תוצאת חשיפה לרעש מזיק, וכפועל יוצא מכך הגיע גם למסקנה כי לא מתקיימים התנאים להכרה בטינטון, אינה מצדיקה מינוי מומחה אחר.

מקובלת עלינו טענת הנתבע שלפיה התובע לא הוכיח כי המומחה הנוסף דוגל באסכולה מחמירה מהאסכולה המקובלת.

בנסיבות העניין, לאור הפער שבין קביעת המומחה הנוסף לבין החלטת פקיד התביעות להכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, אנו סבורים כי יש מקום למנות מומחה נוסף.

נציין, כי לא מצאנו בטענות התובע טעם לפסילת המומחה הנוסף ומינוי מומחה אחר תחתיו.

ביום 12.2.20 הגיש המומחה את חוות דעתו וקבע כי באוזן ימין קיים ליקוי שמיעה תחושתי-עיצבי עמוק, ברמה של חרשות, אשר אינו נובע מחשיפה לרעש, ובאוזן שמאל קיים ליקוי שמיעה תחושתי-עיצבי בתדירויות הגבוהות שקשור לחשיפה לרעש מזיק אבל אינו מגיע לכדי 20 דציבל בתדירויות הדיבור.

...

לגבי אוזן ימין, טוען התובע כי לעמדת המומחה מדובר בחרשות מסיבה לא ידועה, ומאחר והמומחה מציין כי ללא בדיקת MRI לא ניתן לקבוע מהו הגורם לליקוי השמיעה, ונוכח עמדת ד"ר סולימאן בחוות הדעת הנגדית לפיה גם הליקוי באוזן ימין הינו כתוצאה מחשיפה לרעש במשך שנים ממושכות בעוצמה של 95 דציבל ומעל שמונה שעות ביממה – הרי שיש לקבל את התביעה גם ביחס לאוזן ימין, וכן יש להכיר בליקוי הטנטון בהתאם לחוות דעת המומחה.

מנגד, טוען הנתבע כי בהתאם לחוות דעת המומחה הרפואי ותשובותיו לשאלות ההבהרה, יש לדחות את התביעה.

בהתאם לכך, לא מצאנו כל סיבה מדוע יש לסטות ממסקנותיו של המומחה.

מעבר לכך, לא מצאנו כי המומחה התעלם מפרט כלשהו, שיש בו כדי להשפיע על חוות דעתו.

סיכום על יסוד כל האמור לעיל, דין התביעה שלפנינו להידחות.

המומחה הראשון, ד"ר ברקו, קבע כאמור, כי התובע סובל מליקוי שמיעה עיצבי הנובע מחשיפה לרעש ומטינטון תמידי הנובע מפגיעה שמיעתית זו. המומחה השני, ד"ר בן טובים, קבע כי ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע אינו תולדת חשיפה לרעש ובהתאם, גם הטינטון ממנו סובל התובע, בין אם מדובר בטינטון קבוע ובין אם לאו, אינו נובע מחשיפה לרעש.

...

המסקנה מכל האמור לעיל הינה, כי חוות דעתו של ד"ר דן הינה מנומקת ומפורטת היטב, היא נסמכת על הרישומים הרפואיים מהם עולה שתיקה עקבית ביחס לאופיו של הרעש קרי מידת תמידיותו וכן על תוצאת בדיקת מאפייני הטנטון.

בנסיבות העניין, מצאנו להעדיף את חוות דעתו של ד"ר דן על פני חוות דעתו של ד"ר ברקו, אשר קבע את קביעותיו מבלי לנתח את התלונות המפורטות בחומר הרפואי ותוך אמירה כללית שלא ניתן לשלול שמדובר בטנטון תמידי כאשר מתועדות תלונות בגין טנטון.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל התביעה להכרה בטנטון כפגיעה בעבודה- נדחית.