לימודי רפואה באוניברסיטאות פלסטינאיות מוכרות

אוניברסיטת אל-קודס ביקשה לקבל אישור מאת המועצה להשכלה גבוהה על מנת לפעול כמוסד אקדמי מוכר או כשלוחה, על דרך של פיצול בין מוקדי פעילותה: אוניברסיטת אל-קודס תוסיף לפעול בתחומי הרשות הפלסטינאית ולא תפעל עוד בתחומי ישראל; ומכללת אל-קודס שתפעל בירושלים, במנותק מאוניברסיטת אל-קודס, בתחום רבונותה של מדינת ישראל, ותהא כפופה לפיקוח המל"ג. כעולה מכתב התשובה, עד כה לא הוכיחה אוניברסיטת אלקודס הפרדה בין שני הקמפוסים ולפיכך פועלת אוניברסיטת אל-קודס לכאורה בנגוד להוראות החוק.

מכל מקום, על רקע בקשתם של בוגרי בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אלקודס באבו דיס להכיר בתאריהם, נאות משרד הבריאות, במסגרת עתירה שהוגשה בנושא לבג"ץ (עע"ם 3486/14 מנכ"ל משרד הבריאות נ' באסל נאסר (פורסם במאגרים), מיום 9.12.2014), להכיר בלימודים המתקיימים בפקולטה למקצועות הרפואה בלבד (לרבות לימודי סיעוד ודימות) הנלמדים בקמפוס באבו דיס, כלימודים הנלמדים בחו"ל. כך, לבוגרי המקצועות השונים בבית הספר לרפואה ניתן אישור שקילות מטעם הגף להערכת תארים, אשר הוא הגוף המוסמך להכרה בתארים מחו"ל כשקולים לתארים מוכרים בארץ.

...

מנגד טוען משרד החינוך, כי דין העתירה להידחות הן על הסף והן לגופה.

שוכנעתי איפוא כי אכן מדובר בטעות פרטנית ולא במתן אישור גורף למורות אחרות תוך אפליה פסולה כלפי העותרת.

מסקנתי היא כי החלטת משרד החינוך מבוססת על תשתית נורמטיבית איתנה, ואין המדובר בענייננו באפליה אסורה או בשרירות לב. על כן, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה.

העתירה נדחית.

ככל שהפרשנות "הגיאוגרפית" הצרה היא הפרשנות הראויה, ספק אם מוסמך היה המשיב לאפשר לאותם עותרים מן העתירה הראשונה לגשת לבחינת ההסמכה הממשלתית בישראל, שכן, כדברי כב' השופט סולברג בעתירה השנייה, אין הם ממלאים אחר התנאי הנידרש של היותם "בעלי השכלה רפואית", משום שלא למדו במוסד המוכר על ידי המל"ג (סעיף 4(ב)(1)), ולא למדו בבית ספר בחו"ל שהמנהל הכיר בו. הם למדו באוניברסיטה הפועלת במשולב בישראל וברשות הפלסטינאית.

...

נוכח כל אלה, ובהסתמך על דברי בית המשפט העליון שהובאו לעיל, מסקנתי היא, כי עבור הזמן, כשהחלטת המל"ג אינה נראית באופק, הופך את ההחלטה החדשה לבלתי סבירה.

אני מורה, אם כך, על קבלת העתירה, ועל המשיב לאפשר לעותרים לגשת לבחינת ההסמכה הממשלתית על פי תקנה 3 לתקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז'), התשמ"ח-1988.

המשיב ישלם לעותרים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

בבג"צ 2148/94 האמור, הבהיר בית המשפט (שם, בעמ' 590-580): "לא מעטים המקרים בהם בעלי דין נתפסו באמירה של שופט במהלך דיון באולם בית המשפט, או מחוץ לאולם, כדי לטעון שיש בהם ביטוי לדיעה קדומה, ולכן גם עילה לפסול את השופט. עיון בפסקי הדין שניתנו במקרים אלה מלמד כי בית משפט זה אינו נחפז לפסול שופט בשל אמירות כאלה, אלא הוא בודק היטב בכל מקרה אם אמנם קיימת אפשרות ממשית של דיעה קדומה, בהתאם למבחן המשפטי המקובל". (וכן ראה ע"א 3318/06 דב קינמוני ואח' נ' בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ ואח' [פורסם בנבו, 4.7.06]).

בע"א 3196/06 מלחם אקרם נ' ועדת הקבלה לפקולטה לרפואה - האוניברסיטה העברית בירושלים [פורסם בנבו, 14.6.06], הבהיר בית המשפט במפורש: "עוד נקבע זה מכבר, כי בית המשפט רשאי להביע את דעתו על סכויי התביעה וההגנה, דיעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה, לפי שלב השמיעה ההליך, לפני שמיעת טיעוני הצדדים, אין בה, ככלל, כדי להעיד כי "ננעל" ליבו של בית המשפט.

אפילו נניח, כטענת המערערת, כי חששה מפני משוא פנים התגבש רק בישיבה מיום 11.10.2005, הרי שהיה עליה להגיש את הבקשה כבר במועד הדיון או מיד לאחריו ולא להמתין כחודשיים, עד סמוך לישיבת ההוכחות שנקבעה בתיק" (ע"א 421/06 הראל חברה לביטוח בע"מ, לשעבר סהר חברה לביטוח בע"מ נ' טויו רם אלקטרוניקס בע"מ ואח' [פורסם בנבו, 4.9.06]; וכן ראו: ע"א 2226/10 המועצה הפלשתינאית ואח' נ' עיזבון המנוח מנטין עמוס ז"ל [פורסם בנבו, 2.5.10]; ע"א 3214/12, שם, סע' 5 לפסק הדין; ע"א 10035/03 פרג' נ' נזאל [פורסם בנבו, 10/3/04]; ע"א 10936/05 זאיד נ' ג'אעוני [פורסם בנבו, 27/12/05]).

ודוק: המבקשים לא העלו כל נימוק לשהוי הארוך בהגשת הבקשה, ועל כן, יש רגליים לסברת הנתבעים, על פיה, בקשה זו לא באה לעולם, אלא על מנת לפסול מותב זה ללא כל הצדק המוכר בדין.

...

כשבועיים לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון הגישו התובעים בקשה לפסילתי מלישב בדין – היא הבקשה נשוא החלטה זו. נימוקי המבקשים – התובעים התובעים טוענים, כי במסגרת ההחלטה לחיוב התובעים בהפקדת ערובה הביע בית המשפט "עמדה כה נחרצת וקיצונית לעניין סיכויי התביעה כאשר הגדירם כ'קלושים ואף פחות מכך'... הרי שבית המשפט גמר אומר בדעתו כי אין מנוס מהגעה לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות, זאת בנוסף לאמירותיו של בית המשפט בדיונים בימים 12/3/13 ו- 8/7/13, שאין לתביעה כל סיכוי להתקבל לא בפן האחריות ולא בפן הקשר הסיבתי... הרי שבמצב דברים זה, אין כל טעם בהמשכו הרגיל של המשפט ועל כן על פי מבחן האפשרות הממשית חייב בית המשפט לפסול את עצמו מלשבת בדין" (סע' 15 לבקשה).

בע"א 3214/12 דליה גורן נ' פריאל פאר, ישי שלוי, ארזה שלוי [פורסם בנבו, 29.4.12] קבע בית המשפט העליון: "מעבר לחשש הסובייקטיבי שחשה המערערת, אשר אין בו כדי להקים עילת פסלות, והדברים ידועים (ע"א 2211/11 פלונית נ' פלוני (לא פורסם,4.7.2011)). יש לזכור בהקשר זה כי מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת גם המסקנה כי הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות חייבות להיות משמעותיות. חשדות, תחושות, והשערות הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות (ע"א 9108/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם,9.12.200 8)). משכך, ממילא נדחית גם הבקשה לעכב את ההליכים. וכן, משלא קמה כל עילה לפסילת בית המשפט, אף לא ראיתי לנכון לקבל את בקשת המערערת לפסילת בית המשפט לפנים משורת הדין או מחמת מראית פני הצדק". ( ר: ס' 5 לפס"ד) המבחן אשר נקבע בפסיקה לעניין פסלותו של שופט הינו מבחן האפשרות הממשית, לפיו: "על המבקש להראות אפשרות ממשית של משוא פנים" (ר: ב"ש 48/75 רחמים ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2)375, 380 (להלן: "פרשת ידיד"); בג"צ 2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, 587-586; ע"פ 1988/94 דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 623-622; ע"א 44/06 שמעון שקד נ' קצין התגמולים, פורסם בנבו ביום 11.9.06); ע"א 401/06 קרקעות עמק במרחב 1998 בע"מ נ' נעאמנה פאוזי בע"מ, פורסם בנבו ביום 21.08.06).

" ומהכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בטענות המבקשים ובתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

נוכח האמור נדחית בזאת הבקשה לפסילתי.

רקע הדברים המערערים הם עשרים ותשעה בוגרים של בית הספר לרפואה באוניברסיטת אל-קודס (להלן: האוניברסיטה), הפועלת במשולב הן בקמפוסים המצויים בתחומי מדינת ישראל הן בקמפוסים בתחומי הרשות הפלסטינאית.

בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערים החלו את לימודיהם בידיעה כי בית הספר לרפואה אינו מוכר על-פי פקודת הרופאים ולכן אין לומר שיש פגיעה באנטרס ההסתמכות או הציפייה שלהם.

המשיב מדגיש כי לבוגרי האוניברסיטה לא יכולה לעמוד טענת הסתמכות או ציפייה שכן כולם החלו את לימודיהם במוסד שעה שהיה ידוע כי אין בידו אישור של המל"ג. עוד טוען המשיב כי עמדתו לא גובשה על בסיס מיקומו של הקמפוס הספציפי שכן פרשנות הרואה בבית הספר לרפואה מוסד הנפרד מן האוניברסיטה היא פרשנות מלאכותית.

...

לבסוף, טוען המשיב כי היתר זמני על פי סעיף 19(א) לפקודת הרופאים דינו כדין רישיון ולא נהוג להעניקו למי שהתואר שבידיו אינו מוכר על-ידי המל"ג. דיון לאחר שבחנו את טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות, בכפוף לאמור להלן.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.

אוניברסיטת אל-קודס ביקשה לקבל אישור מאת המל"ג על מנת לפעול כמוסד אקדמי מוכר או כשלוחה, בעיקר על דרך של פיצול בין מוקדי פעילותה: אוניברסיטת אל-קודס תוסיף לפעול בתחומי הרשות הפלסטינאית ולא תפעל עוד בתחומי ישראל; ומכללת אל-קודס שתפעל בירושלים, במנותק מאוניברסיטת אל-קודס, בתחום ריבונותה של מדינת ישראל, ותהא כפופה לפיקוח המל"ג. על רקע בקשת הפיצול וניסיונות להגיע להסכמה, נאות משרד הבריאות, בעתירה קודמת, דומה, בעניינם של 15 סטודנטים בוגרי בית הספר לרפואה באבו דיס (עת"ם (י-ם) 1293/09), לפנים משורת הדין, לבחון באופן פרטני את עניינם של העותרים במתכונת של סטודנטים אשר למדו בבית ספר לרפואה בחו"ל, חרף העובדה כי האוניברסיטה פעלה גם בתחומי ישראל.

...

העתירה נדחית.