לוח זמנים לסגירת תלונה נגד ערב

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 40366-03-19 ויצמן ואח' נ' סדן ואח' לפני כבוד השופטת הדס פלד התובע: מיקי ויצמן ע"י ב"כ עו"ד אמיר גופר ועו"ד איציק ויצמן הנתבעים: צדדי ג' 1.דרור סדן 2.מנמד אחזקות בע"מ 3.סמארט מרקטינג קפיטל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד גיא אשכנזי נגד 1. באר שבע רשות המסים – מחלקת חקירות מע"מ 2. משרד התחבורה – מחלקת ייבוא רכבים שניהם ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) פסק דין

רק ביום 6.9.2018, יום חמישי אחר הצהריים, שיחרר הצד השלישי 1 את המסמכים, אך מאחר שהיה ערב ראש השנה, היו משרדי המכס סגורים ולא ניתן היה להפקיד את המסמכים לשיחרור הרכב.

בשל גיל הרכב ולוח הזמנים הבלתי אפשרי לרישום כדין, נדחתה הבקשה להארכת מועד.

...

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות 2 ו-3 לבין הנתבע 1 ובינן לבין עצמן.

לפיכך דין ההודעות כנגד הצדדים השלישיים להידחות.

אשר על כן, הודעת צד הג'- נדחית.

בסעיף 4 לכתב הקובלנה נכתב: "למרות שהנאשם ייצג את החברה, הוא ייצג גם את הקונים בעריכת החוזה. כן קיבל על עצמו הנאשם לטפל ברשום הזכויות על שמם בדירה ולטפל בתשלומי המסים והדיווחים השונים החלים על העסקה". בהמשך, מתואר התשלום של 5,300 אירו על ידי הקונים (המתלוננים) לנאשם, ביום 9.6.05, כאשר נאמר כי סכום זה שולם "עבור שכרו, עבור מס רכישה ועבור המצאת ערבות בנקאית" (סעיף 5 סיפא לכתב הקובלנה).

בהמשך, הוא מיפרט את לוח הזמנים, ואומר כי מאז הארוע בשנת 2005 ועד להגשת הקובלנה בשנת 2009 אין ללשכה אחריות, שכן התלונה הוגשה רק בשנת 2008, ומיום הגשתה ועד הגשת הקובלנה עברה שנה, שהיא זמן סביר (עמ' 6).

מכאן עולה, כי אם ההסכם היה נמצא לנגד עיני בית הדין המשמעתי המחוזי בהרכב הראשון, סמוך לאחר חתימתו, בשנת 2012, התוצאה הייתה כימעט ברורה: לאור הדברים שהשמיעו חברי בית הדין המשמעתי המחוזי בישיבת יום 16.11.11 (הפרוטוקול צוטט במלואו בפיסקה 245 לעיל), וגם לאור ההערה המופיעה בהחלטת בית הדין המשמעתי המחוזי מיום 23.1.12 (ראה פסקה 246(ה) לעיל), סביר להניח כי תיק הקובלנה נגד עו"ד משאלי היה ניסגר באותה עת. על מי מוטל ה"נטל" המנהלי להביא לידיעת בית הדין המשמעתי את ההסכם? ה"הסתבכות" שהובילה עד לדיון לפניי נבעה מכך שבקשת המתלוננים לביטול התלונה, כנראה, לא הגיעה לבית הדין ולא לקובל, ותיק הקבילה נגד הנקבל חודש רק בשנת 2016.

...

אני מקבל את הערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 67/16.

התוצאה היא, כי לאחר קבלת הערעור, חוזרת על כנה ההחלטה של בית הדין המשמעתי המחוזי, דהיינו: ההליכים נגד המערער באו לקיצם, ולא יחודשו עוד.

מאחר וב"כ הלשכה ביקש בסיכומיו לחייב את המערער בהוצאות משפט, לא רק ללשכה אלא גם לאוצר המדינה (מבלי שהובא כל הסבר לעניין אחרון זה), ומשביקש ב"כ המערער לחייב את הלשכה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, והמערער זכה בדינו, אני מחייב את הלשכה לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 20,000 ₪ (כולל מע"מ).

בשלב זה לא נעשה דבר בנידון על ידי משטרת ישראל מחמת שהיה מדובר בתלונה כנגד תושב איטליה.

מועד פגישתם הראשונה של המתלוננת והמערער בצהרי יום 5.10.98 ומהלכו של אותו יום עד לשעות הערב אינם שנויים במחלוקת.

על פי גרסת המערער, כשעמד הוא לסגור את המשרד, בשעה 19:00, הציע למתלוננת, ששהתה במשרדו, לקיחתה לתחנת הרכבת התחתית או לתחנת האוטובוס, על מנת שתיסע למלון, אולם זו ביקשה לבוא עימו לביתו.

סתירות מן הסוג להן טוען המערער בהקשר ללוח הזמנים שפרטה המתלוננת, אינן מצביעות על היותה בלתי מהימנה, אלא מעידות על חולשה אנושית נפוצה וסבירה לחלוטין, מה גם שלא הוכח כי לוח הזמנים לפי גירסתו של המערער הוא נכון ומדויק.

עוד נקבע בפסיקה כי תלונה מיידית בצורה נרעשת ופרועה ולעיתים גם פרצי בכי יכולים להוות סיוע או חזוק לדברי מתלוננת כעדה יחידה באשר לתקיפה מינית שנעשתה בה זמן קצר לפני כן(ראו: ע"פ 1787/98 גוסה פרידה נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נד, 667).

...

לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המִקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק.

וכן: "...על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי." (השופטת דורנר בע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570) סיכומו של דבר, לאחר בחינת ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא לאור טענות המערער, לרבות כאלה שהועלו לראשונה בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי בדין הורשע המערער וכי אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא.

לא מצאנו כי השקלול שנעשה ביניהם היה שגוי.

המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נוגעת לטענת התובעות על ליקויים רבים בעבודותיו של התובע, שחלקם תוקנו באמצעות קבלנים אחרים ובאמצעות עובדיה, ועל נזקים עקיפים שנגרמו כתוצאה מעבודה רשלנית של התובע, כגון: איטום לקוי של האמבטיות שגרמו לנזילות עד למסעדת המלון, באופן שלא ניתן היה לפתוח אותה לציבור, וכן לעיכובים רבים וניכרים בעבודת התובע, בניגוד ללוח הזמנים הקבוע בהסכם, שנקבע מתוך כוונה שהעבודה תושלם עד עונת החגים "הבוערת" ביותר של פסח וחג העצמאות.

לטענת הנתבעות, הן נאלצו לבטל הזמנות רבות שכבר נעשו, לדחות הזמנות נוספות ולסגור אגפים שלמים במלון.

בפגישה זו השתתפו: התובע, ברנס וטורג'מן. על פי הנתבעות (סעיפים 11-12 לתצהיר ברנס), בפגישה זו סוכם, כי הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 75,000 ₪, וכן יוחזרו לו הערבויות שהפקיד, וכנגד כך הוא יחתום על כתב ויתור על כל דרישה או תביעה אחרת וכן יתקן את כל הליקויים שנותרו, ולצורך כך יפקיד ערבות על סך 30,000 ₪.

עוד טוען ברנס, כי כתבי הערבויות המקוריים נעלמו ממשרדו, הוא חשד בתובע והגיש על כך תלונה במשטרה.

...

אמנם, המסקנה הסופית הנה, כאמור, שהנתבעות צריכות לשלם סכום נוסף לתובע.

גם תביעתו של התובע נדחתה, בעיקרה, והמסקנה נובעת מחישוב אריתמטי גרידא.

התוצאה: אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 38,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/7/01 ועד לתשלום בפועל.

בשלב זה לא נעשה דבר בנידון על ידי משטרת ישראל מחמת שהיה מדובר בתלונה כנגד תושב איטליה.

               מועד פגישתם הראשונה של המתלוננת והמערער בצהרי יום 5.10.98 ומהלכו של אותו יום עד לשעות הערב אינם שנויים במחלוקת.

על פי גרסת המערער, כשעמד הוא לסגור את המשרד, בשעה 19:00, הציע למתלוננת, ששהתה במשרדו, לקיחתה לתחנת הרכבת התחתית או לתחנת האוטובוס, על מנת שתיסע למלון, אולם זו ביקשה לבוא עימו לביתו.

סתירות מן הסוג להן טוען המערער בהקשר ללוח הזמנים שפרטה המתלוננת, אינן מצביעות על היותה בלתי מהימנה, אלא מעידות על חולשה אנושית נפוצה וסבירה לחלוטין, מה גם שלא הוכח כי לוח הזמנים לפי גירסתו של המערער הוא נכון ומדויק.

עוד נקבע בפסיקה כי תלונה מיידית בצורה נרעשת ופרועה ולעיתים גם פרצי בכי יכולים להוות סיוע או חזוק לדברי מתלוננת כעדה יחידה באשר לתקיפה מינית שנעשתה בה זמן קצר לפני כן(ראו: ע"פ 1787/98 גוסה פרידה נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נד, 667).

...

לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המִקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק.

וכן: "...על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי." (השופטת דורנר בע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570)                               סיכומו של דבר, לאחר בחינת ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא לאור טענות המערער, לרבות כאלה שהועלו לראשונה בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי בדין הורשע המערער וכי אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא.

לא מצאנו כי השקלול שנעשה ביניהם היה שגוי.