לווה שלא החזיר ההלוואה למלווה תביעה לפי חוק עשיית עושר שלא במשפט

התובעות מוסיפות וטוענות כי כנגד רוזנברג אף קיימת להן עילת השבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט וזאת, הואיל והתחוור כי מיד לאחר העברת הכספים על ידן לחברה, משך זה, כהשבת הלוואה קצרת מועד אשר ניתנה על ידו לחברה, סך 200,000$.

עוד טוענות התובעות לקיומה של עילה להשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט וזאת, גם כלפי החברה וגם כלפי רוזנברג לגבי הכספים שנטל לכיסו.

הנתבעים טוענים כי למרות זאת, הואיל והתובעות לא החליטו בינן לבין עצמן דרך איזו "ישות משפטית" תבוצע ההשקעה, הרי שהוסכם שיחתם בין הצדדים הסכם הלוואה – אשר הוצג כעניין טכני גרידא שאינו מייצג את המהות האמיתית של העסקה ושנועד לאפשר לתובעות להזרים את הכספים כבר בשלב זה. בנסיבות אלו, טוענים הנתבעים כי הסכם ההלוואה אינו אלא הסכם למראית עין אשר הוא בטל.

זאת אף זאת, תימוכין לכך שנקשרה בין הצדדים עסקת השקעה מוגמרת ולא הייתה כוונה לעתור להשבת כספי ההלוואה, ניתן למצוא בפנייה של עו"ד רוזנברג אל עו"ד כנעני מיום 22/5/13 (מוצג 13)במסגרת נכתב מפורשות: "למען הסר ספק אני מבקש להבהיר כפי שעשיתי בשיחתנו אתמול כי במידה וזהות המשקיעים הסופיים תהיה שונה מזו של המלווים לא יידרש החזר הלוואה בפועל לצורך הסדרת ההשקעה, וההתחשבנויות הפנימיות יוסדרו באמצעות מסמכים בלבד". קרי, נובע ממנה שהלך הרוח היה שההלוואה לא תוחזר בפועל.

זאת ועוד, הנני מקבלת טענת התובעות ולפיה, לו היו יודעות המצב לאשורו הרי שלא היו מעבירות לחברה את הכספים אשר הועברו על ידן, לא כהלוואה ובודאי שלא כהשקעה.

...

אשר לטענת הנתבעים ולפיה לא היה מקום לקיים תנאי זה בהינתן שברור שנציגי התובעות היו מתנגדות למימוש, הנני סבורה שדין טענה זו להידחות וזאת, בהינתן שזה המנגנון אשר נקבע על ידי הצדדים ללא כל סייג ומשכך, ברי כי צד אחד (החברה), אינה יכולה לטעון לאייונו רק משום שאינה יכולה לעמוד בו. יתרה מכך, אציין כי ממילא לא הראתה החברה כי שאר המנויים בין המורשים היו מצביעים בעד מימוש האופציה.

אשר על כן, התביעה שכנגד נדחית.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט – התביעה הראשית מתקבלת והנני קובעת כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות (כל אחת לפי חלקה בהשקעה – כמפורט בסעיף 1 לעיל לפסק הדין) סך כולל העומד על 2,963,752 ₪ - המהווה את סך 800,000$ לפי ערכו בש"ח ביום 20/6/13, בו חלה על החברה החובה להשיב את ההלוואה ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה.

בנוסף, טוענים המשיבים, כי יש למחוק את התביעה בעקבות הוראות החוק המחייבות את ביהמ"ש לעשות זאת לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979, המתפרש לפי עקרונות המשפט העברי של "זה נהנה וזה לא חסר, פטור"; על פי מבחן "שינוי מצב לרעה" של הנתבעים, אשר לטענתם הם קיבלו הלוואה בתום-לב, השתמשו בה וכעת מצבם שונה; וכן ע"פ החובה החלה על ביהמ"ש למחוק את החוב לפי העקרון של "כופים אותו על מידת סדום". לחילופין, מבקשים המשיבים להעביר את התביעה למסלול של סדר דין רגיל, או לתת כל סעד אחר שיהיה נכון וצודק בנסיבות העניין, ובנוסף לחייב את הבנק בהוצאות.

טענת המערער לפיה אין מדובר בהלוואה, אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים עליהם חתם, אף עומדת בנגוד להלכה לפיה "היחסים בין בנק לבין לקוח, אשר פתח בבנק חשבון עובר ושב, הם במהותם יחסי מלווה-לווה. כאשר החשבון הוא ביתרת זכות, מלווה הלקוח כסף לבנק..; כאשר החשבון הוא ביתרת חובה מלווה הבנק כסף ללקוח" (ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London)(In Liquidation), פ"ד מד(2) 265, 272).

עוד קבע, כי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, אשר לטענת המשיב, יש בו לפטור אותו מחובת ההשבה של ההלוואה, לא נתמך במסד עובדתי מוצק, וכי לאור סעיף 6 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ולאור כך שההסכם בין הצדדים אינו שנוי במחלוקת, יש לדחות את הטענה.

העותר העלה תיזה, לפיהן הבנק מייצר כסף "יש מאין", ולכן מקבלי הלוואה אינם נדרשים להחזיר חובותיהם לבנקים.

...

מנגד, טוענים המשיבים, כי יש לדחות את הבקשה ולתת רשות להתגונן מהטעמים שיפורטו להלן.

תמצית טענות הצדדים: תמצית טענות המבקש/הבנק: לטענת הבנק, יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן בשל השתק פלוגתא והשתק עילה, שכן נגד הנתבע הוגשו שתי תובענות של חשבונות שונים בהם הוא חייב.

לאור האמור לעיל, מתקיים השתק מחמת מעשה בית-דין, ולכן אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן ומקבלת את הבקשה מטעם הבנק לדחיית בקשת הרשות להתגונן.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה לדחיית בקשת הרשות להתגונן, וכפועל יוצא אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן, כאשר התוצאה הינה, כי התביעה מתקבלת במלואה.

בעניין ההוצאות- בהתחשב בנסיבות האישיות של המשיב, אני קובעת, כי המשיבים ישלמו סך של 5,000 ₪.

כן התבקש בית המשפט המחוזי לאשר את התובענה כייצוגית בעילות מכוח חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים); חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר); חוסר תום לב והפרת חוזה ההלוואה; ועוולות הפרת חובה חקוקה ורשלנות.

בעיניין זה נסמך בית המשפט המחוזי על החלטת השופטת (כתוארה אז) א' חיות בעיניין פמה הראשון, שם נקבע כי "כל סכום אותו משלם לווה למלווה בקשר להלוואה שאינו בגדר החזרי קרן או ריבית פיגורים, יהיו שמו ותכליתו אשר יהיו, נחשב ל'תוספת' אשר יש לקחת בחשבון במסגרת תחשיב עלותו הממשית של האשראי" (בפיסקה 5).

אדרבה, בעיניין פמה הראשון התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת שם, והדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה ידון בעילת תביעה נוספת, עילת הטעה צרכנית; אלא שבסופו של יום נמצא כי עילה זו אינה מתקיימת, ומטעם זה בלבד אושרה התביעה כייצוגית רק בעילה לפי חוק אשראי הוגן.

עילה לפי חוק עשיית עושר: בית המשפט המחוזי סבר כי יש מקום לאשר את התובענה כייצוגית גם מכוח עילה זו, ואולם יצוין כי מדובר בקביעה כללית שנקבעה בלא פירוט הטעמים המצדיקים אותה וללא דיון בהתקיימות כל אחד מיסודות העילה.

...

לעניין התשלום החד הפעמי – בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי תשלום זה לא נגבה בגין שירות נפרד שסופק ללווים מאת קידום או צדדים שלישיים כנטען על ידה, אלא שמדובר בתשלום הקשור בטבורו לעצם מתן ההלוואה.

בהקשר זה הובהר כי "מאחר שבשלב זה אין צורך לכמת את הנזק הנטען, איננו נדרשים לקבוע כלה ונחרצה מהו סכום ההוצאות הנטענות שתיחשבנה ריבית מוסווית. די ששוכנעתי כי מרבית ההוצאות יכולות להיחשב כאלה." (בפסקה 13).

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר בקשת רשות הערעור נדחית, וקידום תישא בהוצאותיו של ששון בסך 25,000 ש"ח. ניתנה היום, ‏כ"ג בתשרי התש"ף (‏22.10.2019).

עילות התביעה כפי שפורטו בבקשת האישור הנן: הפרת חוזה; הפרת הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"); הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה לפי סעיף 12 לחוק החוזים, (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"); הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים; עשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"); הטעה לפי סעיף 55 לחוק הפיקוח; הפרת סעיף 58 לחוק הפיקוח; הפרת תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (איסור גביית תוספת לדמי הביטוח), התשמ"ג- 1983 (להלן:" תקנות איסור גביית תוספת"); הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין; הפרת הוראות המפקח על הביטוח; והפרת הוראות המפקח על הבנקים.

הסעדים שנתבקשו בבקשת האישור הנם להורות למשיבה לחדול לאלתר מהוצאת פוליסות ביטוח הכוללות סכומי ביטוח חיים גבוהים מיתרות קרן ההלוואות לדיור של המבוטחים; להורות למשיבה לחדול לאלתר מגביית יתר ממבוטחיה בגין דמי ביטוח הנגזרים מסכומי ביטוח חיים גבוהים מהנדרש, בכל פוליסה קיימת ו/או תוספת לפוליסה קיימת שתונפק על ידה ממועד הגשת הבקשה ואילך; להורות למשיבה לבצע התאמה בכל פוליסה קיימת לביטוח חיים אגב הלוואה לדיור, בין סכום הביטוח לבין יתרת קרן ההלוואה של המבוטח בבנק ובהתאם, להתאים את דמי הביטוח אותם משלמים המבוטחים לסכומי-הביטוח המתאימים; להורות למשיבה לחדול לאלתר מחישוב הפרישי הצמדה על סכומי ביטוח החיים ומגביית הפרישי הצמדה על דמי ביטוח החיים בכל פוליסה המונפקת עבור לווים שההלוואה המבוטחת שנטלו הנה הלוואה לא צמודה למדד המחירים לצרכן; להורות למשיבה לחדול לאלתר מגביית יתר ממבוטחיה בגין דמי ביטוח מבנה גבוהים מאלו שנקבעו בפוליסות במועד תחילת הביטוח; להורות למשיבה להשיב למבקשת וכן לכל תובע הנמנה על הקבוצה המיוצגת את הכספים שנגבו מהם ביתר שלא כדין, בתוספת הפרישי הצמדה למדד המחירים לצרכן ובתוספת ריבית כדין, וכן בתוספת ריבית מיוחדת כמשמעותה בחוק חוזה הביטוח, ממועד כל תשלום ועד למועד השבת הסכומים בפועל, ולפסוק להם פיצוי.

בעיניין לפיד אישר בית המשפט המחוזי בירושלים תביעה ייצוגית בעיניין חובתה של חברת הביטוח ליידע את המבוטחים שנטלו ביטוח חיים שנרכשה אגב הלוואת משכנתא, כי כאשר הם פורעים חלק מהמשכנתא הם זכאים לעדכן ולהקטין את סכום ביטוח החיים בהתאם ליתרת ההלוואה העתידית לצד זאת במסגרת אותה החלטה אף נקבע כי לא קיימת חובה שבדין המחייבת את חברות הביטוח לבקש מהגורם המלווה או המחייבת את המלווה למסור לחברת הביטוח נתונים עדכניים בדבר הלוואת המשכנתא.

...

בנוסף, איני מקבל את טענת המשיבה, בין היתר, כי בנסיבות המקרה דנן התנהלותה של המבקשת בכל הקשור עם הגשת בקשת האישור והתובענה לוקה בחוסר תום לב. במקרה דנן, לאחר בחינת הפרמטרים הנדרשים הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימים בענייננו התנאים המצטברים לאישור תביעת המבקשת כתובענה ייצוגית בעניינם של חברי הקבוצה שתוגדר להלן.

סוף דבר הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מתקבלת לגבי פקיעת הביטוח בהגיע המבוטחים לגיל 70 ובית המשפט מאשר את התובענה הייצוגית.

בהתחשב בכך שהבקשה התקבלה בחלקה, המשיבה תשלם למבקשת הוצאות הליך זה בסך של 10,000 ₪.

לאחר מות אבי הנתבעת, התובע פנה אליה בבקשה להשבת הכספים מאחר והיא זו שעשתה בהם שימוש ולכן יש לראות בה כמי שנטלה את ההלוואה ולא פרעה אותה.

כאמור, טוען הנתבע שכספי ההלוואה הופקדו בחשבון העסק שבבעלות הנתבעת על מנת למלט אותם ולהכשיר אי פרעון ההלוואה ושהחשבון שימש, למעשה, לצרכי תרמית ולכן קמה לו נגד הנתבעת העילה מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט , תשל"ט-1979.

לנוכח הקפם החריג של הכספים שהועברו על ידי התובע למנוח ואי הבהירות לגבי שאלת התמורה שקבל בגין העמדתן, עולה תמיהה באשר לגירסתו שההלוואה מושא התביעה ניתנה כסיוע לחבר – אל מול האפשרות של עיסוק במתן הלוואות הממקמת אותנו במשבצת משפטית שונה לחלוטין המוסדרת בחוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993 המטיל על המלווה חובות שונות בדרך לפרעון ההלוואה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכל אשר הובא לפניי ושמעתי את העדויות ואת סיכומי הצדדים, נחה דעתי כין התביעה להידחות מאחר ולא עלה בידי התובע לבסס כל עילת תביעה אשר מכוחה ניתן לחייב את הנתבעת להשיב לו כספי הלוואה שהעמיד לאביה המנוח.

אין בידי לקבל טענה זו - במידה וטוען התובע שהתמלול אינו תואם את השיחה, הרי שמן הראוי היה לפנות לצד שכנגד או לבית המשפט בבקשה לקבל לידיו את ההקלטה.

העולה מן המקובץ הוא שלא מצאתי כל עילה שבדין לחייב הנתבעת לפרוע ההלוואה שהועמדה לאביה ז"ל ומשכך, הנני מורה על דחיית התביעה.