לווה נוסף" או ערב טשטוש ההגדרה בבנק

עוד הצהיר כי כל הנסיבות האופפות את מתן ההלוואה וחתימת הערבות הנדרשת הוסברו לנתבע 2 על ידו וכי הנתבע 2 אישר קבלת ההסברים בחתימתו על גבי המסמך שכותרתו "דף גילוי מידע לערב" - שצורף גם הוא לתיק ובו אישר כי כל הנתונים האמורים והמהותיים נימסרו לו לרבות סוגיית היותו של חוב קודם, היותו ערב יחיד, נפקות הגדרה זו וכיו"ב נתונים מהותיים - אכן נימסרו לו. העד הצהיר כי כל הפרטים מולאו טרם חתימת הנתבע 2 על המסמכים וכי עותק מהם נימסר לנתבע 2.

אי ההתאמה בין גרסאותיו המשתנות של הנתבע 2 באשר לעילת נטילת ההלוואה בדיון ביום 24.3.14 ובין שאלות בא כוחו בחקירת העד עוררו גם הן תמיהה והצטייר בעיניי רושם של מעין "דיג" במסגרת החקירה הנגדית של העד והעלאת שאלות מתחומים שונים בניסיון לעמעם את ליבת המחלוקת ולטשטש את ההסכמות שלא הייתה עליהן מחלוקת בכתבי הטענות, גם אם היו ניסיונות - שלא צלחו - לשנות את גדר המחלוקת במסגרת ההליך.

גם בדנ"א 2858-13 קרול חבה נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, החלטה מיום 1.4.14) דחתה המשנה לנשיא נאור (כתוארה אז) עתירה לדיון נוסף בעיניין ההלכה שנקבעה באותו תיק שהובאה לעיל וקבעה כי : "אין כל חידוש בקביעה כי הסעד להפרת חובת היידוע שבסעיף 26 לחוק מותנה בהוכחת נזק שניגרם לערב בגין אי-מילוי החובה (ראו, בין היתר, ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ נ' זיתוני, פיסקה 16 (12.12.2007); וע"א 5047/08 לוגק נ' בנק "טפחות" למשכנתאות בע"מ, פיסקה 6 (19.10.2008).

...

מהאמור מתבקשת המסקנה כי לא רק שטענות הנתבע 2 בהיבט זה לא בוססו במישור הכספי אלא הן גם נותרו חסרות בסיס במישור העובדתי והמשפטי ודינן - דחייה.

על מנת שלא להרחיב את היריעה מעבר לנדרש בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ולמען הסר ספק - כל יתר טענות הנתבע נדחות אם לגופן ואם מחמת הרחבת חזית ביחס לנטען על ידו בכתב הגנתו.

סוף דבר משעלה בידי התובע להוכיח תביעתו ברף הדרוש לכך על פי מאזן ההסתברויות ומשנדחו כל טענות ההגנה - התביעה מתקבלת במלואה.

עוד נטען, כי המבקשת סובלת מאוטם של עצב הראיה, טישטוש ראיה ובצקת בעין ימין, ואלו אינם מאפשרים למבקשת לקרוא ללא הסתייעות בזכוכית מגדלת.

נושה מוגדר שם בסעיף 19: "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עסוקו העקרי". וערב יחיד מוגדר כך: "מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב...". המבקשת היא בגדר "ערב יחיד" לחוב של 500,000 ₪.

על חובות אלו, הנובעות ממהות יחסי הנושה וערב, אמר כב' השופט א' ריבלין, בעיניין אסמאעיל, כדלקמן: "חובות הגילוי ודרישות תום הלב המוטלות על נושה כלפי הערב הן רחבות איפוא מאלו המוטלות על צד המתקשר בחוזה רגיל. זאת, בין היתר, משום שהערב אינו צד להלוואה ולכן עולה חשש רב יותר כי לא יהיה בקיא בפרטיה. חובות הגילוי נועדו לוודא כי הערב מודע להקף ולאופי חובותיו כדי שיטיב להעריך את הסיכונים אליהם נחשף... החובות המוגברות מוטלות גם על יחיד העוסק במתן הלוואות ולא רק על תאגידים בנקאיים. יתכן שבמקרה זה חשיבותן אף רבה יותר – לווים פונים לאפיק של הלוואה פרטית לאחר שלא הצליחו ליתן ביטחונות המספקים את המערכת הבנקאית, והם נאלצים לפנות ל"שוק האפור". בשוק זה הריביות גבוהות באופן משמעותי, והערבים נחשפים לסיכון רב יותר.

. (ב) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, בנוסף לפרטים לפי סעיף קטן (א), את הפרטים הבאים: (1) היות הערב ערב יחיד או ערב מוגן; (2) מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב; (3) היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים; (4) שיעור הריבית כמשמעותה בסעיף 25(א)(2).

...

סיכום מסקנתי היא, איפוא, שהמשיבה, באמצעות מר קס, לא מילאה אחר חובותיה המהותיות על פי חוק הערבות, לאמור, לא גילתה למבקשת שהיא ערבה יחידה ולא מסרה כל פרט באשר לחוב קיים של הלווה – חברת קלוי קלוף בע"מ. לפיכך, הבקשה מתקבלת.

אני מורה לרשם המקרקעין למחוק מפנקסי המקרקעין את המשכנתא נושא השטר - משכנתא שנרשמה על זכויות החכירה של המבקשת בדירת מגוריה, שברחוב חביב אבשלום 102/4 בירושלים, הידועה כגוש 30207 חלקה 6 חלקת משנה 3.

המשיבה תשלם למבקשת הוצאותיה וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

כמו כן, האישום השלישי שופך אור על האפשרות שקריסת החברה תוזמנה כך שתחול ביום שישי, שבו הבנקים סגורים; ולבסוף, נקבע כי האישום הרביעי, בגדריו הורשעו שמעון וצביקה בעבירות של קבלת דבר במירמה ושימוש במסמך מזוייף, מהוה "חזוק נוסף לדרכי התנהלותם ומעורבותם בעבירות מאותם סוגים כלפי מגדלים וחלפנים, באותה תקופה" (עמ' 60 להכרעת הדין).

אינדיקאציות נוספות מצויות במכלול הנסיבות שהוכחו במסגרת האישום הראשון, אשר מעידות כי המערערים התכוונו לטשטש את הקשר בין הסחורה לבין עבירת המקור, תוך שהקפידו לשמור לעצמם את האפשרות להנות מפירותיה הכלכליים.

בנוסף, נטען כי לצביקה אין קשר לשיקים שנמסרו למלול, שנרשמו על ידי ניר כהחזר הלוואה לשמעון; כי לא הוכח שצביקה קיבל דבר מה; כי לא ניתן להרשיעו על בסיס דיני השותפות, וכי אף לפיהם אין בסיס למעורבותו בתרמית; וכי נכונותו לערוב לשמעון מול מלול אינה מוכיחה מודעות, ואף להפך, שכן אילו ידע צביקה על התרמית לא היה מוכן לתת את ה"מילה" שלו.

ברם, העדר רישום אינו מהוה "פעולה ברכוש" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון: "הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן עירבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור". במקום זאת, כטענת המדינה, הפעולות הרלוואנטיות לענייננו הן קבלת הסחורה, החזקתה ומכירתה, אשר הוכחו במסגרת הדיון באישום הראשון.

...

סיכומו של דבר, שאמליץ לחבריי לקצוב את עונשיהם של המערערים באופן הבא: 90 חודשי מאסר לניר; 60 חודשי מאסר לשמעון; ו-42 חודשי מאסר לצביקה.

בעניין זה מקובלת עלינו ההבחנה עליה הצביע עוד במאה ה-18 המלומד האיטלקי צ'זרה בקריה בספרו רב ההשפעה על פשעים ועל עונשים (1764): .

סבורני שחשוב להבדיל בין פושט רגל רמאי ובין פושט רגל חף מפשע.

כנגד העוררים ונאשמים נוספים הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס להם עבירות על חוק המאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003 (להלן: חוק המאבק בארגוני פשיעה); עבירות על חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000; עבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976; עבירות לפי פקודת מס הכנסה, תשכ"א-1961 ועבירות על חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

לפי הנטען בכתב האישום, המונה שישה עשר אישומים, הנאשמים וביניהם העוררים היו מאוגדים באירגון פשיעה כהגדרתו בחוק המאבק בארגוני פשיעה, אשר פעל בתבנית מאורגנת, הירארכית ושיטתית, במשך כארבע שנים ועד חודש אפריל 2005 (להלן: האירגון).

מטרת האירגון היתה חבירה למטרות פליליות, שכללו, בין היתר, פעילות נרחבת של הוצאת מסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס מבלי שנעשתה עבודה או שירות בגינן, מתן הלוואות ועשיית פעולות מפעולות שונות ברכוש לשם טישטוש, הסתרה והסוואה של מקור הכספים שהתקבלו בתמורה לחשבוניות הכוזבות.

בהחלטתו מיום 7.7.2005 קיבל בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד), לאחר דיון במעמד הצדדים, את הבקשה, בקובעו, כי הרכבים האמורים יוחזרו לידי העוררים, בכפוף לרישום עיקולים לטובת המשיבה במשרד הרשוי על כל אחד מהרכבים, פוליסת ביטוח רכב מקיף לכל רכב אשר המשיבה היא המוטבת בו והפקדת מזומנים או ערבות בנקאית בסך 50% משווי כל רכב.

...

אומר רק כי לצורך עניין זה, מקובלת עלי טענת המשיבה באשר לסמכות התפיסה הראשונית על-ידי המשטרה, אשר פעלה כדין לפי צו בית-משפט השלום בנתניה,כאמור.

לאחר עיון ושקילת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש מקום לקבל את הערר באופן חלקי כפי שיובהר להלן.

אשר-על-כן, אני מקבל את הערר באופן חלקי, במובן זה, שישוחררו רכבי העוררים 2-4 בתמורה להפקדת 25% מערך כל רכב, בצירוף הסעדים הזמניים האחרים לכל רכב –רישום העיקול ופוליסת הביטוח לטובת המשיבה, כפי שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי.

מן הראוי להביא מיד את ההוראות הכלולות בהודעה והנוגעות לעניננו: "הגדרות 1. לענין ערבות זו-.....................

ואלה הנימוקים: (א) לא נוצרה הערבות כלפי המשיבה ואין היא חלה עליה, כי טרם הוכיחה את תביעתה וטרם קיבלה מהמערער אישור על תחולת הערבות עליה, כנדרש בהוראה 5 להוראות ההודעה; (ב) מר מירון, אחד השותפים, מכהן כחבר הדירקטוריון ב"גוף הלווה בע"מ" והוא גם בעל יפויי-כוח כלליים מטעם שני תאגידים המאוגדים בליכטנשטיין והשייכים לקבוצת וויליאמס, ועל-כן על-פי התנאים שבהוראה 3(6) להוראות ההודעה אין הערבות חלה על המשיבה; ויתר-על-כן, על-פי התנאי שבהוראה 4(5), רשאי המבקש, לפי שיקול-דעתו המוחלט, שלא לשלם למשיבה את פקדונותיה; (ג) גב' ריינר בן-ציון, השותפה במשיבה, היא אחותו של יהושע בן-ציון, מנכ"ל הבנק לשעבר וחתנו של וויליאמס המנוח, והיא נמנית איפוא על "מישפחת וויליאמס" ועל "קבוצת וויליאמס"; על-כן שוב חל על המשיבה התנאי שבהוראה 3(6) האמורה; ו-(ד) סכום התביעה נתקבל לאחר קזוז חוב המגיע לבנק מהמשיבה ועל חוב זה חייבת היא ריבית וטרם נבדק ונקבע, מה סכום הריבית.

על כך השיב לו המערער ביום 23.1.1975 כי תשובתו אינה מספקת אותו ושנתגלו בינתיים קשרים נוספים שהיו בינו ובין תאגידים שבבעלותה או בשליטתה של קבוצת וויליאמס.

לפי טענה זו, מתן האישור, הוא כשלעצמו, יוצר את הערבות או שהוא תנאי מוקדם ליצירתה, וכאמור, עד כה סירב המערער להעניק למשיבה את האישור המבוקש.

אמנם הרבה מנסח ההודעה להשתמש במילים "לפי שיקול דעתו (של בנק ישראל) המוחלט", ונכון גם שמעל הוראה 5 מתנוססת הכותרת "יצירת ערבות כלפי אדם", אך אין בכל אלה כדי לטשטש את האופי המחייב, הברור והחד-משמעי, המזדקר מפני המסמך כולו.

...

הדבר לא מוסיף ולא גורע, והיינו מוכנים להזקק לאותו נימוק, אלא שלאחר עיון בטענות הצדדים, הגענו למסקנה שאין בו כל ממש.

התוצאה היא שאנו מקבלים את הערעור בחלקו ונותנים למערער רשות להתגונן לגבי שתי טענות בלבד, הן הטענות הנוגעות לגבי ריינר ולמר מירון.

לגבי יתר טענותיו מאשרים אנו את החלטת הרשם שלא לתת למערער רשות להתגונן.