לגיטימציה לבנייה שלא בהתאם להיתר

בסיכומים שהוגשו מטעמם, טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות על הסף, שכן "לא הוכחו המקרקעין ושטח הפלישה". זאת, עפ"י הטענה, מאחר ובהתאם לעדותו של המודד שחוות דעתו הוגשה מטעם התובעות, מר זרפשני, נעשה עידכון קדסטרי למפת המדידה שערך, שמהותו עידכון טכני במספרי החלקות, וזאת בשל השינוי בין החלקה המקורית שנמדדה על ידו – חלקה 69, לחלקה קיימת – חלקה 101.

מעבר לכך, הנתבעים לא הראו, ולו בדוחק, באיזה אופן יצר אצלם השהוי הנטען הסתמכות או ציפיות לגיטימיות כלשהן, שהרי כל הבנייה נעשתה ללא היתר ומבלי ליידע או לעדכן את בעלת המקרקעין (בלשונו של הנתבע: "לקחתי לעצמי, מה אני אעשה?" – עמ' 19 לפרוטוקול ש' 4).

ממילא, וגם אילו היה מקום לקבוע כי הנתבעים זכאים לפצוי כלשהוא בגין השקעותיהם במקרקעין (וחרף העובדה כי אלו לא הניבו כל תועלת לבעל המקרקעין), הרי שבהנתן העובדה שאין חולק כי המבנים כולם ניבנו ללא היתר, הרי שעפ"י ההלכה הפסוקה זכות הפצוי לא תחול על בנייה בלתי חוקית שנעשתה שלא כדין, ומי שבנה שלא כדין לא יזכה לפיצויים בגין מבנה זה (ראו, למשל, ע"א (תא) 4091/04/15 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' לוי (27.6.2018), על הפסיקה הנזכרת שם).

...

בסיכומים שהוגשו מטעמם, טענו הנתבעים כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן "לא הוכחו המקרקעין ושטח הפלישה". זאת, עפ"י הטענה, מאחר ובהתאם לעדותו של המודד שחוות דעתו הוגשה מטעם התובעות, מר זרפשני, נעשה עדכון קדסטרי למפת המדידה שערך, שמהותו עדכון טכני במספרי החלקות, וזאת בשל השינוי בין החלקה המקורית שנמדדה על ידו – חלקה 69, לחלקה קיימת – חלקה 101.

דין הטענה להידחות.

ראשית, מקובלת עליי טענת התובעות בסיכומי התשובה, כי מדובר בהרחבת חזית מובהקת.

ואם לא די בכל אלו, בהינתן שחוות הדעת אותה הגישו הנתבעים להוכחת השווי הנטען של השקעותיהם במקרקעין הוצאה מן התיק משלא דאגו הנתבעים להתייצבות השמאי לישיבת ההוכחות, וזאת חרף החלטה שיפוטית שניתנה בעניין – הרי שאין בתיק כל ראייה להוכחת שווי ההשקעות הנטענות, ואף משום כך דין הטענה להידחות.

סוף דבר, הנתבעים לא הציגו כל בסיס לזכות כלשהי העומדת להם להמשיך ולהחזיק במקרקעין אליהם פלשו ולפיכך אני מורה על פינויים.

עוד טוענת המשיבה, כי סכויי העתירה הנם נמוכים, שכן מדובר בהחלטה שבסמכותו הבלעדית ובשיקולי דעתו של המשיב, ואין לבית המשפט כל סיבה להתערב בשקול דעת זה. לטענתה של המשיבה וכאמור, סכויי העתירה לגופה נמוכים, שכן המשיב פעל בהתאם לסמכותו בתקנות הרשוי וזאת שעה שהלול החדש שניבנה, אינו עומד בתקנות שנקבעו, כך למשל, הלול אינו מרוחק דיו מדרך מקשרת, או ממשק עופות אחר.

מדובר בשאלה משפטית שבבוא העת, אם יהיה צורך בכך, תעמוד לפתחו של ביהמ"ש, אולם לעת הזו, אין לה השפעה על גורל הבקשה (למצער) שכן ברור הוא וכמפורט לעיל, שלעת הזו הלול ניבנה ללא היתר בנייה כדין! אעיר כבר עתה, כי קשה להלום מצב בו מטרת העל, היא הוצאת הלולים ממקומם הנוכחי ואף על פי כן, לול חדש (וכזה הוא הלול שלפנינו) שניבנה ללא היתר בניה, יקבל לגיטימציה, או שלא יהיה מועמד להריסה.

...

מכל מקום ובעקבות החלטתי הנ"ל, הוגשה בקשה נפרדת למתן צו ביניים וקבעתי דיון ליום 9.11.20.

לא ברור לי האם מדובר ב"טעות סופר" באישור (2,880 במקום 2,480) ואולם, אין בכך כל נפקות, המשיב וכאמור לפנים משורת הדין, התיר להם לגדל מכסת עופות כפי שהייתה להם בעבר, גם אם בפועל הגדיל מכסה זו ב-20%, מה בכך? כלום "טוב ליבו" או נכונותו של המשיב לנהוג בעותרים "לפנים משורת הדין", מבססת טיעון כי המשיב חייב היה להיעתר למלוא בקשת ההגדלה? ואולי הטעות בשיקול הדעת של המשיב, היא בכך, שאכן פעל כלפיהם "לפנים משורת הדין" ובמקום לבטל את ההיתר שניתן להם בעבר (והפעם לאחר זכות טיעון כדין) התיר להם להוסיף ולגדל עופות, ואפילו אם נניח, שהגדיל זאת ב-20%.

שנית, סופו של דבר מדובר בסעד כספי, ולא בנזק בלתי הפיך.

מאידך, מתן "פרס" למי שנהג כפי שנהג, יש בו משום המשך עידוד לנהוג כך. בעיקר, ברור הוא לעת הזו, כי יש ממש בטענות המשיבה, כי מתן צו ביניים יכול שיהיה בו, כדי לסכל או לשבש, את כוונתו של המשיב, לפעול להסדרה כוללת של ענף הלול, לרבות הרצון וגם הצורך, לשמור על "קריטריונים בסיסיים של שמירת מרחק, על מנת לשמור על בריאות הציבור ובריאות בעלי החיים". לא אוכל גם להתעלם, במיוחד על רקע כל מה שנאמר עד כה, מהעובדה, כי סופו של דבר, מדובר בסעד ביניים הזהה בעיקרו לסעד המבוקש בעתירה וגם בכך יש שיקול מה, שלא להיעתר לבקשה.

לעניין מועד סיום הבנייה הוצג תצהיר מפקח בהתאם לדרישת סעיף 221(ב) לחוק, בו נרשם באופן מפורש כי לא חלפו 6 חודשים מיום סיום הבניה והוצגו תמונות של הגדר במהלך הליך הבניה, בטרם הושלמה, מיום 21/4/2020.

לגבי היתר הבניה שהמבקש היתייחס אליו, הוצג היתר בניה משנת 99, המתייחס למחסן ובניינים חקלאיים ונטען, כי היתר הבניה לא כולל אישור לבנות גדר וכי ייעוד הקרקע והתוכניות שבתוקף לא מאפשרים הקמת גדר כפי שנבנתה.

לא זו בלבד, במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט התברר, כי מאז הוגשה הבקשה (ביום 13/9/20) ועד הדיון (14/12/20) המבקש אף לא החל בתהליך לגיטימציה לבניה.

...

ראה למשל רע"פ 2034/06 שקיר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (21/3/2006): "כך נקבע על-ידי המחוקק, למעשה, כי אין זכות שימוע מקדמית וכי הנפגעים יוכלו לבקש מיוזמתם מבית-המשפט ביטול הצו." וכן ע"פ 8915/08 מדר נ' עיריית נתיבות (3/12/2008): "ראשית, מקובלת עליי מסקנת בית משפט השלום כי המדובר היה, ככל הנראה, בגביית גרסתו של בעל הנכס עובר להגשת כתב אישום נגדו במישור הפלילי, ולא במתן זכות טיעון שהיתה אמורה להקדים את הוצאת צו ההריסה המנהלי (הליך זה איננו מותנה בקיום שימוע מוקדם, אלא מאפשר רק השגה בדיעבד בפני בית משפט, מכוח ההסדר הקבוע בסעיף 238א לחוק התכנון והבנייה..." שלישית, המערער לא הראה בערעורו כי היו לו טענות כלשהן אותן היה מעלה לגופם של דברים בשימוע, לו זה היה ניתן לו. בנסיבות מיוחדות מעין אלה, בהן אין חולק למעשה כי המערער בנה ללא היתר ואין הוא מראה מה היה גורס בשימוע - אי-מיצוי זכות הטיעון אין בה משום פגם מאיין".

בהעדר ראיות על קיום מבנים בעלי נתונים דומים, במצורף לעדות המפקח בבית-משפט קמא על ביצוע אכיפה גם לגבי מבנים נוספים באזור, הרי דין הטענות באשר לאכיפה בררנית-להידחות.

סיכומו של דבר, הבקשה לביטול צו ההריסה והבקשה לעיכוב הביצוע שלו עד קבלת היתר, נדחות.

כן נקבע כי צלום המתרחש בחצר ביתה של רים הוא למטרה לגיטימית, והיא לתעד את המשך הבנייה ללא היתר המהוה הפרה של צו הפסקה מנהלי שניתן נגד רים ובעלה.

גם חקירות בעלי הדין בפניי לא מביאני לקביעה כי הגשת התלונה במישטרה מהוה בנסיבות העניין הליך נפל או כי מדובר בהליך סרק, אלא במחלוקת לגטימית לעניין החניה וטענות לגרימת נזק עקב עליית התובע עם רכבו על מתקן החניה, שמקומה להתברר בפני גורמי החקירה והחוק, בהתאם לדין.

...

לפי שאכנס לעובי הקורה אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי גרסת התובע בדבר סימון הרובריקה של איסור הנשיאה והחזקת הנשק בטופס הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, מהווה שינוי חזית לו היא מתנגדת (סע' 7 לסיכומים), משום שטענה זו נטענה מפורשות בכתב התביעה (סע' 27(ג)) והוכחשה ע"י הנתבעת בסעיף 23 לכתב ההגנה.

דא עקא, התובע נמנע מלהציג תלושי השכר שהונפקו לו בתקופה בה נשללה ממנו נשיאת הנשק, קרי בחודשים ינואר ופברואר 2019, ומשכך אין לפניי נתונים מלאים בדבר הפסד השכר שנגרם לתובע במהלך תקופה זו, והאם הוא מימש זכויות אחרות שעומדות לו בתקופת היעדרותו, כגון ניצול ימי חופשה וכיוצ"ב. לאור כל האמור לעיל, רואה אני לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת הפקדת הנשק על דרך האומדנה בסך של 4,000 ₪.

אשר לנזק לא ממוני - עוגמת נפש, לאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, ולאחר שנתתי את דעתי למניעת יצירתו של "אפקט מצנן" של תלונות מוצדקות והאינטרס הציבורי בלאפשר את הגשתן, לעומת האינטרס הציבורי במניעת הגשת הליכי הטרדה מאיימת בלתי מוצדקות, מבלי שהמתלונן מאמין בצדקת התלונה, ככל שהיא נוגעת להטלת המגבלה שבמדרג הגבוה של איסור לשאת נשק למי שהדבר דרוש לו לצרכי פרנסתו, כל זאת בהסתמך על אווירת "חשש" כללית שאין לה אדנים עובדתיים, כפי שארע במקרה שלפנינו, ולאחר שנתתי את דעתי להשתלשלות הסכסוך בין הצדדים דכאן מאז פסק דינו של כב' השופט זגורי ואילך, נחה דעתי כי נסיבות המקרה מצדיקות פיצוי התובע בגין נזק לא ממוני בסך גלובלי של 17,000 ₪, וזאת בשל עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו עקב האיסור לשאת נשק המשמש אותו לצרכי פרנסתו, ומשנמצא כי בקשת הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת נעדרת הלימה בין המגבלה של איסור לשאת נשק ברישיון לבין חומרת ההטרדה המאיימת שנטען כי נקטה כלפיה התובע, וכן חוסר המידתיות באיסור האמור שביקשה הנתבעת להטיל במעמד צד אחד, תוך הסתרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים, ובעיקר צו מניעת הטרדה מאיימת שניתן נגדה לבקשת התובע, מעיניו של בית המשפט, הן בבקשה והן בדיון במעמד צד אחד.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת חלקית.

רקע: הנאשמת הורשעה בהתאם להודאתה בבצוע עבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 242(2), 243(ב), (ג), (ה), (ו) לחוק התיכנון והבניה התשכ"ה – 1965.

פטור מלא מתשלום קנס בנסיבות של הכשרה בדיעבד של עבירות בנייה, עלולה להתפרש כמתן לגיטימציה לבנייה ללא היתר והכשרה בדיעבד.

...

לאור כל האמור אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס בסך 7,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם ב-7 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.7.22 ובכל 1 לחודש שלאחריו.