לא ניתן לתבוע פיצוי בגין טענה להפרת זכויות עתידית שטרם בוצעה

מאחר ולא הוצא טופס 4, לא ניתן לאכוף את ביצוע החוזה, ולהקים במקום בית קפה, ומשכך האפשרות היחידה היא ביטולו ופסיקת פיצויים.

בהתאם לסעיף 9(א) לחוק החוזים תרופות: "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך. באשר לזכות לפצויי ציפייה קובע סעיף 10 כי: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שניגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה." פצויי הסתמכות וציפייה: פיצויים בגין הפרת חוזה נועדו על מנת להעמיד את הנפגע במצב שבו היה אילמלא ההפרה.

כפי שנקבע על יד בית המשפט העליון בע"א 1846/92 נפתלי לוי נ' מבט בניה בע"מ, מז(4) 049, פסקה 6 (להלן: "הילכת מבט בניה"): "מקובל לומר, שדיני התרופות בגין הפרת חוזה באים להגן על שלושה אינטרסים: אינטרס הצפיות - המיתמקד (אף כי אינו מתמצה) בהפסד הרווח של הנפגע ונועד להעמידו במצב שבו היה אילו קוים החוזה; אינטרס ההסתמכות - המתרכז בנזקים שנגרמו לנפגע עקב הסתמכותו על החוזה ונועד להעמידו במצב שבו היה אילו כלל לא היה חוזה; אינטרס ההשבה - הדורש שכל צד ישיב לשני את אשר קיבל ממנו ונועד למנוע עשיית עושר של המפר על חשבון הנפגע (כאשר המדובר בהשבה כתרופה בגין הפרה). ... במשפט הישראלי, שבו אכיפה היא התרופה הראשית, אין ספק כי האנטרס המוביל שעליו באים דיני התרופות להגן הוא אינטרס הצפיות (ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי ואח' [2], בעמ' 834). כאשר נפגע תובע פיצויים עקב הפרת חוזה - בית המשפט, כעקרון, צריך לשאוף להעמידו במצב שבו היה לו קוים החוזה." סקירה תיאורטית של כלל זה ניתן למצוא, בצורה נרחבת, במאמריו של אייל זמיר, תרופות בשל הפרת חוזה: פצויי ציפייה, פצויי הסתמכות, השבת התעשרות ושיחזור השקילות החוזית, משפטים לד(1), תשס"ד, 92, 133 וה"ש 126 בעמוד זה. בשונה מפיצויי ציפייה, פצויי הסתמכות נועדו להעמיד את הנפגע במצב כספי דומה לזה שבו היה אילמלא היתקשר עם הצד השני לחוזה.

מאחר וידיעת הנתבעים אודות העיכוב הייתה עוד בטרם הוצאו מרביתן של הוצאות ההסתמכות, כך שניתן לראות בהתנהלות הנתבעים כהפרה כבר במועד הידיעה בסמוך לכריתת ההסכם, מצאתי כי יש להעניק לתובעת את כלל ההוצאות אותן הוציאה, לרבות הוצאות שכ"ט ותיווך, שהוצאו כבר במועד החתימה על ההסכם, אך אלה קשורים ישירות לנכס נשוא תיק זה. התובעת הסתמכה על מצגי הנתבעים 1-4 בנוגע לנכס ואיכלוסו הצפוי כבר בעת החתימה על ההסכם, שכן הזיכיון נחתם בנוגע לנכס זה באופן ייחודי.

על אף הקשיים שעמדו לתובעת בהוכחת נזקיה, ומשעה שנקבעה האחריות לעוולה על הנתבעים, בית המשפט מצא לנכון לקבוע את סכום הפצוי על דרך של אומדנא, והיעדר הוכחה להקטנת הנזק: "עיקרו של הפצוי הנתבע בתיק שלפני מבוסס על אבדן נזקים עתידיים שהנו "מרכיב נזק הקשה באופן מיוחד להוכחה, ובנוי במידה לא מעטה על הערכות והשערות. בענין זה ראוי, אמנם, להאחז בנתונים אובייקטיביים מסוימים מן ההווה, אך נתון לבית המשפט שיקול דעת להכריע על דרך האומדנא, על פי מיטב שיפוטו, הניזון מניסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר" (פרשת דלג'יו לעיל, פסקה 28 לפסה"ד) (ע"א 8588/06 דלג'ו ואח' נ' אכ"א לפיתוח בע"מ ואח' (מיום 11.11.10, פורסם בנבו) – ח.ב.).

...

פיצוי בגין הוצאות ישירות: בנוסף לאמור, ישלמו הנתבעים 1-4 לתובעת את ההוצאות הישירות שנגרמו לה, על פי חשבוניות שהוצגו, על מנת להעמידה במצב בו הייתה בטרם נכנסה להסכם כדלקמן: 110.1 דמי זיכיון (דמי הפיתוח): התובעת שילמה לנתבעת 5 דמי זיכיון בסך 80,000 ₪ בצירוף מע"מ. מצאתי כי על הנתבעים 1-4 לשאת בהוצאות התובעת בגין רכיב זה, כפי ששולמו.

התביעה כנגד הנתבעת 5: התביעה כנגד הנתבעת 5 נדחית.

לאור כך ישלמו הנתבעים 1-4 לנתבעת 5, ביחד ולחוד, הוצאות ושכ"ט בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ביום 20.10.2020 שלח עו"ד שאול הלוי, בשם ראשי הקבוצות, מכתב לתובע בו הודיע כי הוא מייצג אותם ודרש: "כל עוד לא ניתנה הסכמתי לעסקה להתקנת מערכת סולארית בלולים אלה אין כל נפקות לפעולות שאתה מבצע ללא מתן הסכמתי לכך". בהמשך, נוהלה תיכתובת בין הצדדים עליה אעמוד בהמשך והנתבעים סירבו לחתום על ייפוי כוח לצורך הגשת בקשה לחברת החשמל להזמנת מוני החשמל לגגות ובקשה לרישיון לכל מונה.

בעקבות הסדרת 2012, במסגרתה הגבילה רשות החשמל את מספר המערכות שניתן להקים בחצרים אחד, הגיש התובע ביום 19.3.2012 בקשה למחיקת התביעה הראשונה, תוך שהבהיר כי סעד האכיפה של זכרון הדברים כבר איננו רלוואנטי וכי הוא עומד על זכותו לתבוע פיצויים (נספח נ"ח לתצהיר התובע).

בחודש אוגוסט 2019 התקבלה בקשת התובע לתיקון כתב התביעה, כך שהוסף גם פיצוי על הנזק שניגרם לטענתו בגין אובדן הרווח שהיה צפוי לו במשך 25 שנה בשל הקמת שתי מערכות נוספות (אחת על כל גג) על פי הסדרת 2018, במסגרתה בוטלו הגבלות שהוטלו בהסדרת 2012 כך שהתאפשרה הקמת מערכת נוספת על כל גג. במסגרת בירור התביעה, העידו התובע ועדים נוספים מטעמו, הנתבע מס' 1 וכן מומחים אשר הגישו חוות דעת מטעם שני הצדדים.

התובע ציין כי מדובר בהפרה ברורה של ההסכם ושל עקרון תום הלב, אשר מסבה לו נזק ולכן נתן ארכה אחרונה לחתימתם על המסמכים להזמנת השעונים עד ליום 5.12.10, בטרם יפנה לערכאות (נספח מ' לתצהיר התובע).

הנזק סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, קובע כדלקמן: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שניגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה." הפצוי לו עותר התובע, הוא פיצוי בגין אובדן רווחיו מן המערכות הסולריות אותן הוא היה מקים על גגות הלולים של הקבוצות שבראשן עומדים הנתבעים, אילמלא הפרו את זכרון הדברים.

על נטל ההוכחה בתביעה לפצוי בגין אובדן רווחים, עמד בית המשפט העליון בע"א 8588/06 דוד דלג'ן נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010): "קביעת שיעור פיצויים לאובדן רווחים בעתיד כורכת עימה, בצד הערכת נתונים עובדתיים השאובים מן המציאות, גם השערות וניחושים לגבי "מציאות שלא היתקיימה בשל כך שההתקשרות בין הצדדים לא מומשה" (ענין ברנע; ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ ([פורסם בנבו], 3.4.2006), להלן: ענין אלוניאל; שלו ואדר, בעמ' 442-451).

שהוי זה אמנם לא הצדיק את דחיית התביעה, אך בודאי אין מקום שהתובע יצא נשכר ממנו, קרי שיפוצה על אובדן רווח שמקורו בהסדרת 2018, אותה לא ניתן היה לצפות במועד בו הבשילה עילת תביעתו המקורית ובמשך שנים לאחר מכן.

...

כך נפסק שם מפי הש' א' ברק: "הגעתי איפוא למסקנה, כי שלוח, המנהל בשם שולחו הגלוי משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עם צד שלישי, חייב - יחד עם שולחו - לנהוג כלפי הצד השלישי בדרך מקובלת ובתום-לב. משלא עמד בחובתו זו, תוטל על השלוח אחריות לפי סעיף 12 לחוק, וזאת - אם לחזור לשאלה שהוצגה בדיון נוסף זה - גם אם הצד לחוזה הוא השולח ולא השלוח". ומפי כב' הנשיא דאז הש' מ' שמגר: "שלוח עלול להתחייב בפיצויים לפי סעיף 12(ב), כפי שגם יש שהוא מתחייב עקב שליחותו בפיצויים כלפי צד שלישי עקב מעשה עוולה, אותו עשה עקב שליחותו" (וראה גם: א' ברק, חוק השליחות, מהדורה שניה (1996) כרך א' עמ' 122-125).

על כן ובסיכומו של דבר, מתקבלת התביעה כדלקמן: על כל אחד מן הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגין אובדן רווח בסך של 416,919 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (27.2.2018) ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע, הוצאות משפט (החזר מחצית אגרה) בסך של 44,541 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 11.3.2021 ועד מועד התשלום בפועל ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בחלוף שבועיים ממועד ההזמנה בתאריך 30.10.2022 הודיעה הנתבעת לתובעים כי טיסת ההלוך מתאחרת באופן זה שהיא עתידה לצאת רק בשעה 08:35 (להלן: "הדחיה הראשונה").

  התובעים טוענים עוד, כי בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק הם זכאים לפצוי בגין הפרת חובת היידוע.

  הנתבעת טוענת עוד, שבהתאם לפסיקה לא ניתן לתבוע מוביל אוירי אלא על בסיס חוק שירותי תעופה ומכוח העילות הקבועות באמנת מונטראול.

ביום 22.11.2022 קרי, 13 ימים טרם מועד הטיסה שלחה ארקיע הודעה לתובעים בגין שינוי שעת הטיסה לשעה 17:20 ובשיחה שבוצעה באותו יום מול התובע 1 הוצעה לתובעים טיסה חליפית אך הם סירבו להצעה והם בחרו לבטל את הזמנתם.

לפיכך הנתבעת טוענת שבהתאם לסעיף 6(ג)(2) לחוק נוסע לא יהא זכאי לפצוי כספי כאשר קיבל הודעת שינוי בין 7 ל-14 ימים לפני מועד הנקוב בכרטיס הטיסה והוצע לו כרטיס טיסה חלופי שמועד נחיתתה ביעד הוא לכל היותר 4 שעות לאחר מועד הנחיתה הנקוב בכרטיס הטיסה.

כמו כן הפניתה לאתר האנטרנט של ארקיע שבו מופיעה הפניה מפורשת במסמכי ההזמנה ביחס לזכויות הנוסעים על פי החוק תחת הכותרת "תנאי חוזה פיצוי וסיוע".   בנוגע לפצוי בגין עוגמת נפש הפניתה הנתבעת לסעיף 10 לחוק התובלה האוירית לפיו קיימת הגבלת אחריות של המוביל האוירי ואין לתבוע מוביל אוירי אלא על פי העילה שהוכרה.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה, אנמק.

ראשית, בניגוד לטענת הנתבעת, אני סבורה כי תחילת הספירה של שעות דחיית מועד הטיסה, אמור להיחשב ממועד הטיסה המקורית ולא ממועד הכרטיס החליפי שניתן לתובעים בעקבות הדחייה הראשונה.

סוף דבר: תוצאת הדברים הינה כי אני מחייבת את הנתבעת בתשלום סך כולל של 6,660 ₪, אשר מורכב מפיצוי בסך של 2,220 ₪ בהתאם לתוספת הראשונה לחוק לכל אחד מהתובעים ו-1,500 ₪ בגין הוצאות משפט.

בתביעה נטען כי למרות שהתובעים שילמו לנתבעים 10.5 מיליון דולר, ושילמו 4.4 מיליון ₪ עבור מס רכישה, הנתבעים טרם העבירו לתובעים את הזכויות במיגרש ואת החזקה בו. נטען להפרה יסודית, מתמשכת וחמורה של ההסכם למכירת הזכויות במיגרש.

התביעה הוגשה בהתבסס על סעיף 17 לחוק התרופות, אשר זו לשונו: "גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובילבד שבית המשפט, בנתנו צו אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו". בהתאם לסעיף 17 לחוק התרופות, נפגע זכאי להפעיל לאלתר את התרופות שהחוק מקנה לו, קרי אכיפת החוזה או ביטולו, וכן פיצויים (ר' גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (התשס"ט-2009) 152).

הבקשה לפיצול סעדים נועדה ליידע את בית המשפט על כוונת התובע להגיש תביעה נוספת בעתיד לנזקים בגין עיכוב בקבלת המיגרש ולאפשר לבית המשפט להחליט האם פיתרון יעיל של הסיכסוך מחייב דיון במלוא הסעדים לאלתר, או שמא יש מקום לשמר בידי התובע זכות תביעה עתידית לפיצויים.

מאחר שלא התבקש היתר לפיצול סעדים, לא ניתן לתבוע כעת פיצויים בגין הפרת הסכם ז'נבה.

בתביעה לפניי חוזרים התובעים להוראות הסכם ז'נבה ומבקשים "לפסוק כי הנתבעים ממשיכים להפר את חובותיהם להעביר את הזכויות במקרקעין לתובעים; להורות כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים פיצוי בסך של 39,200,000 ₪ בגין הפרת ההסכמים בין הצדדים... ולהורות כי הנתבעים, ביחד ולחוד, יחויבו בתשלום פיצויים נוסף בסך של 5,600,000 ₪... בגין כל שנה נוספת או חלק ממנה שבה יתעכבו בהעברת הזכויות במקרקעין לתובעים החל ממועד הגשת כתב התביעה דנא" (סעיף 7 לכתב התביעה).

...

נמצא, כי התביעה של שני התובעים – חן שחר וחברת דוד שחר בע"מ – נדחית על הסף בשל מעשה בית דין (תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

משהפך פסק הדין לחלוט, אין לערוך בו שינויים למעט שינויים הנובעים מהטעמים המפורטים בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, אלא במצבים חריגים ביותר (ראו והשוו רע"א 8671/16 יהודה דורון נ' עמיר גלעד (ניתן ביום 21.2.2017).

סוף דבר – התביעה נגד הנתבעים 1, 2, ו-4 נדחית על הסף; התביעה שכנגד נמחקת על הסף.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8642/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ר' רונן המערערת: יוסף ו**** טופז בע"מ נ ג ד המשיבה: ק.ל. כרמל על הים השקעות בע"מ ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 18.9.2023, בת"א 34771-08-22, שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' אייזנברג; ובקשה לעיכוב ביצוע

בשם המערערת: עו"ד אסתר קריספין ][]פסק-דין ]השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 18.9.2023, בת"א 34771-08-22 (השופטת ר' איזנברג), בגדריו התקבלה תביעת המשיבה, ק.ל. כרמל על הים השקעות וייזום בע"מ (להלן: כרמל), לאכיפת הסכמי מכר שנחתמו בינה לבין חברת יוסף ו**** טופז בע"מ (להלן: טופז), ונדחתה תביעה שכנגד של טופז, להורות על ביטול הסכמי המכר, מחמת טענה להפרתם על-ידי כרמל.

כמו כן, בהתאם לסעיף 6.6 להסכמים, על כרמל לשלם את "יתרת התמורה", לאחר שטופז תמחק את הערות האזהרה הרשומות על הנכס (המפורטות בסעיף 3.1 להסכמים), ולאחר קבלת אישורים בגין תשלומי חובה, מסים והוצאות (המפורטים בסעיף 10 להסכמים), הנדרשים לצורך העברת הזכויות על שמה של כרמל.

רכיב נוסף, של תביעת פיצויים, נמחק בהמשך ההליך.

סכום זה מקורו, לטענת טופז, בסברה שגויה של הצדדים בעת המשא ומתן, לפיה טופז עתידה להתחייב בהיטל השבחה נוסף בגין הנכס, בנקודת זמן מאוחרת לחתימת החוזה.

נקבע, כי כרמל הוכיחה את כוונתה ורצונה לעמוד בהתחייבותה בהתאם לסעיף 6.5, ואולם בצדק עמדה על דרישתה מטופז, להציג שובר תשלום מסודר מטעם הערייה: "אכן בהתאם לסעיף 6.5 התשלום אמור להתבצע לפי שובר שימציא המוכר, ותנאי זה אף הגיוני שהרי לא ניתן לידרוש מקונה לשלם חיובים שחלים על המוכר ללא שובר שיצביע על כך שזהו סכום החיוב וכי הנו מתייחס לנכס הנמכר". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי לצדדים היו אינדיקאציות לכך שחובות טופז לעירייה, עשויים להיות גבוהים מסכום יתרת התמורה של כרמל, אשר עומדת, כזכור, על 225,000 ₪.

...

כך למשל, טענת טופז כי השיגה סיכום עם העירייה, לפיו יופחת הסכום שבהודעת החוב ויעמוד על כ-97,500 ₪ בלבד, ועל כן מוטל היה על כרמל לשלמו – נדחתה, לאחר שבית המשפט הגיע לכלל מסקנה, על יסוד המסמכים והחקירות בהליך, כי סכום זה "היה בבחינת רצון או משאלת לב שזה יהיה הסכום הסופי לתשלום עבור היטל הפיתוח [...] אך לא הוצגה ערובה לכך שמדובר בסכום הסופי המשקף את היטל הפיתוח שדרשה עיריית חדרה" (ההדגשה אינה במקור – נ' ס').

על רקע חוסר הוודאות, ובהעדר שובר רשמי, דחה בית המשפט המחוזי את טענת טופז, כי גם בהעדר שובר, היה על כרמל לשלם לעירייה את ההיטלים השונים, עד לגובה יתרת התמורה: "ברי כי אין ממש בטענת הנתבעת בסיכומיה על כי לא הייתה מניעה שהתובעת תשלם לעירייה עד גובה יתרת התמורה – 225,000 ₪. במצב בו באותו מועד (למעשה עד הגשת תצהירי הנתבעת), היה ברור כי סכום החובות עולה בהרבה על יתרת התמורה ולא הוצג כל מסמך המעיד כי העירייה תסתפק בסכום שישולם, לא הייתה לתובעת יכולת להבטיח כי גם לאחר תשלום זה תוכל הנתבעת להשלים את התחייבויותיה, כאמור בהסכם". באשר לחובתה הנגדית של טופז, לפעול להסרת הערות האזהרה הרשומות על הנכס, ציין בית המשפט המחוזי, כי "בהסכם אמנם לא נקבע מועד מפורש להסרתן של ההערות", אולם קבע כי ניתן לעמוד עליו מהמועד לסיום העסקה עליו דיווחה טופז לרשות המיסים – יום 30.7.2021.

נקבע כי "ברור שעד אז כבר היו ההערות צריכות להיות מוסרות", וכי טופז "לא מילאה אחר התחייבותה זו. עוד מצא בית המשפט המחוזי, כי בהתאם למכתבים שיצאו מטעם טופז, ולחקירתו של מנהל החברה, **** טופז (להלן: ****), "הוא אף התנה קידום העסקאות בתשלום אותם 1,050,000 ₪, שכאמור מצאתי שלא היה יסוד לדרישתם", וכן בהשלמת יתרת התמורה על סך 225,000 ₪.