לא כל לחץ כלכלי מהווה כפייה המקנה זכות לביטול החוזה

כפי שציינה פרופ' שלו "ברור איפוא כי לא כל לחץ כלכלי מהוה כפיה המקנה זכות לביטול החוזה. רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, ולמתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להכנע ללחץ זה, ניתן לבטל את החוזה מחמת כפיה" (שם, בעמ' 332).

...

שעה שנמצא כי פרץ אחראית לעיכוב שנגרם עד לחודש אוגוסט, שזהו איחור של כחודש ומחצה יחסית לסיכום נובמבר, לא נראה לי כי פרץ ביססה כדבעי רכיב זה של נזקיה, ואני דוחה אותו.

לפיכך אני קובע שעל ג'ובראן לשלם לפרץ סך של 79,264 ₪ בגין הפרשי הריבית השנתית.

אלא שלא נראה לי שעל בסיס אמירות אלה אוכל לקבוע ממצא המצדיק הרמת מסך.

לדבריו ברגע שהאיום הוסר והשטר היה בידיו של יפרח, יכול היה לבטלו בהתאם לסעיף 17 לחוק החוזים, שכן כפייה מהוה צידוק מספיק להפרת ההסכם.

ראוי לציין כי לא כל לחץ או כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכות לביטולו של החוזה.

על אף שתנאי זה הוא הכרחי לקיומה של כפייה המקנה זכות ביטול, אין הוא עומד לבדו ועליו להתקיים בד בבד עם התנאי כי הלחץ היה בעל עוצמה.

...

לאור כך אני סבור כי גם אם עו"ד יפרח לא היה דואג לביטול התוספת להסדר הפשרה, הרי שהסרת העיקול לא הייתה מתרחשת במהירות בזק זו ובכל מקרה, החוזה עם פרלמן היה מופר.

לאור מסקנותיי דלעיל, דין הודעת צד ג' להידחות.

סוף דבר דין התביעה להידחות.

בעיניין טאבא (ע"א 276/09 דן טאבא ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (02.01.2011)) קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "לא כל לחץ כלכלי מהוה כפייה המקנה זכות לביטול החוזה. רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי – רכיב זה מכונה בפסיקה מבחן "איכות הכפייה"; וכאשר למתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להכנע ללחץ זה – זהו מבחן "עוצמת הכפייה", ניתן לבטל את החוזה מחמת כפייה.

...

עם זאת, בספק אם היה הכרח בהוצאות כה נכבדות של כמעט 27,000 ₪, כאשר הכינוס לא יצא לפועל בסופו של דבר, לנוכח התשלומים וההסכמות שבמסגרת הסכם 2014.

בעניין חיימוב (ע"א 661/88 פיסאר חיימוב נ' פארס חמיד, פ"ד מד (1) 75 (1989)‏), נקבע כי אם צד התקשר בהסכם מתוך כפייה, הרי שכדי לאיין את תוקפה של הסכמתו, עליו לנקוט פעולה של ביטול ההסכם, ובהעדר הסבר להשתהות ארוכה מצדו, אין מנוס מהקביעה, כי החוזה לא בוטל תוך זמן סביר מיום שהכפייה פסקה (שם, פסקה 6 לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 9528/07 Foundation Sansounimaille נ' ישראל פרי (16.11.2011) פסקה 8 לפסה"ד).

סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לבנק התובע סכום כולל במעוגל של 137,700 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, בהתאם להוראות הסכם ההלוואה, ממועד חוות הדעת 31.1.2019 ועד התשלום המלא בפועל.

מן הפן משפטי משמעות טענת התובע כי הנתבעת אלצה אותו לבצע את הקזוז היא למעשה טענה בעלת אופי של "כפיה" כמשמעה בסעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), באשר חשבונית הקזוז מהוה הסכמה של התובע לדרישת הנתבעת לקזז את סכום ההישתתפות העצמית משכרו ולטענתו נעשה הדבר כאשר – "הנתבעת אלצה את התובע שרצה לשמור על מקום עבודתו לשלם זאת" (סעיף 53 לסיכומים מטעמו).

עת עסק בית המשפט העליון בפסק הדין האמור בבחינת איכות הכפיה קבע כך (שם, פסקה 12, עמ' 719) – "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נידרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו בטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת." בדונו בבחינת עצמת הכפיה קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים (שם, פסקה 14, עמ' 721) – "לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הנו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה-מקנה-זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל.

...

התנהלות התובע עד כאן התייחסתי אל השאלות הטעונות הכרעה לענין הסעדים להם עתר התובע בכתב תביעתו המתוקן בשנית, אולם סבורני כי לשם השלמת התמונה יש להצביע גם על התנהלות התובע בכל הקשור להליך זה. כפי שהראיתי לעיל, תוקן כתב התביעה פעמיים, אולם אין מדובר רק בעניינים שהתובע למד עליהם תוך ניהול ההליך, דוגמת המסמכים שאיפשרו לו לחשב את ימי העבודה הנוספים שבעטים ביקש שכר נוסף, אלא בהוספת עילות תביעה שהתובע אמור היה לדעת עליהן כבר בשלב כתב התביעה המקורי ולא באו בו לידי ביטוי מבלי לנמק את השינוי כדבעי.

מאחר והגעתי למסקנה שכאשר לקח לי בערך 4 שנים להוכיח שאני זקוק ולו ביורו אחד.

סיכום סוף דבר, התביעה על כל חלקיה נדחית.

לקביעת מיקומה של אותה נקודת איזון נדרש עתה לשתי שאלות: האחת עניינה איכותה של אותה כפייה-מקנה-זכות והאחרת עניינה עוצמתה של אותה כפייה".

לעניין "איכות הכפייה" נפסק: " ... מסקנה נידרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם". באשר ל"עוצמת הכפייה" נקבע: "המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להכנע לאותו לחץ". בנוסף, בחינת טענת הכפייה מחייבת לשקול האם ההסכם על מכלול תנאיו הנו הוגן וסביר.

לבסוף הבהיר התובע לחיים כי "באפשרותך להסדיר את פרישתי באופן מיידי כאמור, לקבל את הסורסים ולהוציא גרסה באמצעות מתכנת מחליף. ויש באפשרותך לאשר את דרישת השכר החדשה שלי – העלאת שכר היסוד ל-30,000 נטו – לקבל המשך הטיפול במערכת טריו, ולהסדיר את פרישתי בפחות לחץ בהמשך הזמן. אפשרות זו יותר יקרה מהראשונה אבל אין ספק שהסכום מתבטל כנגד ערך העבודה שהוא קונה – לא רק שוויה של עוקץ מערכות כחברה פעילה, ולא רק ערך המשכורות שעשרות העובדים בחברה ימשיכו להביא הביתה, אלא בעיקר ערך העבודה וההשקעה שאלפי לקוחות השקיעו בשימוש במערכת טריו, שתמשיך להתקיים בזכות העלאה בשכרו של עובד אחד ויחיד" – זהו לחץ כלכלי בלתי לגיטימי המהוה כפייה מובהקת בהתאם לחוק החוזים.

...

טענות התובע חוב שכר עבודה בגין השנים 2011-2004 לטענת התובע, בחודש 2/2017 בין התובע לנתבעת נכרת "הסדר חוב" לפיו הנתבעת תשלם לתובע תשלום בסך 1,000,000 ₪ נטו בגין שכר עבודה עבור השנים 2011-2004, במשך 48 חודשים, כך שמידי חודש התובע יקבל 20,833 ₪ נטו.

סוף דבר התובע זכאי לפיצוי בסך 1,200 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח פנסיוני בגין התקופה שבין חודש 9/2012 ועד לחודש 12/2012.

יתר טענות התביעה, והתביעה שכנגד, נדחות.

לעניין התביעה שכנגד, בהתחשב בכך שהתביעה שכנגד על סך 2,850,000 ₪ נדחתה כולה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.