כתבי הרשאה למוסך תיקון רכב מטעם משרד התחבורה

בדומה לכך, סעיף 43 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957 (להלן: חוק הפיקוח), קובע כי השר, כמשמעו בחוק הפיקוח רשאי למנות רשות לבצוע סמכויות הפיקוח מכוחו של החוק האמור, והוא מורה כהאי לישנה: "שר רשאי, בצו שניתן לפי חוק זה, למנות רשות מבצעת לבצוע הצוו; והרשות המבצעת רשאית לתת כל הוראות שלדעתה יש בהן צורך לבצוע הצוו". בהתאם לאמור לעיל, בשנת 1970 ניכנס לתוקף צו הפיקוח שהתקין שר התחבורה מכוח סמכויותיו לפי חוק הפיקוח, ואשר בגדריו נקבעו, בין היתר, כללים הנוגעים לקבלת רישיון להפעלת מוסכים ומפעלים לכלי רכב, ובהם גם מכוני רשוי – רישיון שיינתן מטעם הרשות, כהגדרתה בצו הפיקוח.

ודוק: אף שלכתחילה, כאמור, דרישותיה של הרשות לשם מתן הרשאה להפעלת מכון רשוי פורסמו בתוספת הראשונה של צו הפיקוח, דומה שדרישות אלו עודכנו, למעשה, מעת לעת, מבלי שהתוספת הראשונה לצוו הפיקוח תוקנה, אלא במסגרת תנאיהם של "מכרזים" למתן כתבי הרשאה להפעלת מכוני רשוי שהרשות מפרסמת מעת לעת (אף שאין מדובר בהתקשרות: "בחוזה לבצוע עיסקה בטובין או במקרקעין, או לבצוע עבודה, או לרכישת שירותים", במשמעות סעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב – 1992 (להלן: חוק חובת המכרזים); השוו: בג"ץ 1605/94 טלסינמה נ' שרת התיקשורת, פ"ד נב(3) 803, 813-812 (1998); עע"מ 2923/07 סמאר נ' מדינת ישראל משרד התחבורה (11.11.2007) (להלן: עניין סמאר)).

...

זה המקום להזכיר כי כאמור, המערערת טוענת כי את חישוב דרישות השטח לשם מתן רישיון למפעלים הנוספים יש לעשות באופן חופף, ולא באופן מצטבר, ומכאן שניתן להגיע למסקנה שעומד לרשותה די שטח כדי להפעיל גם את המפעלים הנוספים.

אבהיר בקצרה מיד בסמוך טעמי למסקנה זו. בתוספת הראשונה לצו הפיקוח נקבע כי קיימת אפשרות לצמצם את השטח הנדרש לשם קבלת רישיון להקמת מפעל לבדיקת רכב לאחר תאונה – כאשר הוא מוקם בשטח של מכון רישוי הפתוח לשירות הציבור.

סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי כי נדחה את הערעור בעיקרו, בכפוף לאמור בפיסקאות 40, 42 ו-51 שלעיל.

בפני עתירת העותרת, המבקשת לבטל את החלטת רשות הרישוי – מנהל אגף א' באגף לרכב ושרותי תיחזוקה במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: "הרשות") מיום 15.2.17, החלטה המורה על התליית כתב ההרשאה של העותרת להפעלת תחנת בדיקה לרשוי כלי רכב, מכח תקנה 273 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ובהתאמה את רישיון המפעיל של העותרת להפעלת מכון רשוי פתוח לציבור (סימול מיקצוע 181), שניתן מכח צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), התש"ל-1970 (להלן: "צו הפיקוח"), למשך ארבעה חודשים וכן להתלות את תעודת הבוחן של המנהל המקצועי של העותרת למשך חודשיים, או לחלופין לקבוע סנקציה מצומצמת בהיקפה על העותרת.

במקביל, זומנה העותרת להליך של שימוע, אשר היתקיים ביום 14.9.16, כאשר להליך זה התייצבו מטעם העותרת מר סופר, המנהל המקצועי של העותרת, ומר אוהד זגורי, המנהל האדמיניסטרטיבי של העותרת.

כאמור, נוכח הודאת העותרת בליקויים רבים שנפלו בחלקה, והצטברות המקרים החוזרים הדומים במהותם לכשלים קודמים בהתנהלות העותרת, ובצרוף לכל אלו נסיבות בהן כשל אחד הבוחנים בעבירה פלילית של שוחד שהיה בו כדי לקדם רשוי של כלי רכב עם בעיה בטיחותית, כל אלה מצדיקים את הפעלת ההתליה על תנאי שהיתה תלויה כנגד העותרת, והוספת אמצעי תיקון של חודש ימים, כפי שנקבע על ידי הרשות.

...

לגופו של ענין, טענה לכשלים בטיחותיים שנפלו לפתחה של העותרת, אשר הצדיקו קבלת ההחלטה גופה וזאת בהנתן התראה קודמת אשר ניתנה לה. לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, סבורה אני כי דין העתירה להידחות.

להלן נימוקי - ניסיונה של העותרת לצאת כנגד החלטת הרשות מיום 21.10.15, דינה להידחות על סף מחמת שיהוי ניכר שאך מיותר לציינו.

סוף דבר, העתירה נדחית.

עתירה מנהלית בגדרה משיגים העותרים על החלטת המשיבה, רשות הרשוי- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים- אגף רכב ותחזוקה (להלן "המשיבה"), מיום 17/7/16 ומיום 29/8/16 המתלה את כתב ההרשאה של העותר 1, מכון רשוי "עד הלום"- משה ביטון ת.ז 054358635 (להלן "מכון הרשוי") לתקופה של שישה חודשים וכן הותלו היתר הניהול המקצועי ותעודת הבוחן של העותר 2, מר שמעון סלהוב, לתקופה של שלושה חודשים.

הרקע להגשת העתירה מר משה ביטון (להלן "העותר") מפעיל את מכון הרשוי למתן שירותי בדיקת רשוי לרכבים באיזור התעשייה עד הלום-אשדוד, ובעל הרשאה מטעם המשיבה ע"פ כתב הרשאה מס' 800.

בחודש אוקטובר 2015 זומן העותר לשימוע אצל המשיבה בעקבות 4 תיקי ליקויים שניפתחו כנגד מכון הרשוי כדלקמן: תלונת מר אביחי עובדיה לפיה הופנה על ידי מכון הרשוי לרכוש תוסף דלק מהמוסך הסמוך "אילן" כתנאי לסיום מבחן הרשוי התקופתי, זאת בנגוד לחוזר 67/17 האוסר על בוחנים להמליץ או להפנות בעל רכב שניכשל בטסט למוסך מסוים לצורך תיקון ליקויים.

...

סבורני כי ניתן להגשים מטרה זו גם באמצעות תקופת התלייה קצרה יותר ואין צורך להיצמד לשישה חודשים דווקא.

באיזון השיקולים שהובאו לעיל אני קובעת, כי עונש ההתלייה בפועל שקיבל המכון יועמד על שלושה חודשים.

לעניין העותר 2, מנהלו המקצועי של המכון ונושא באחריות שילוחית לכל הליקויים שנתגלו, אציין כי מקובלת עליי ההחלטה להשית אף עליו סנקציה אלא שבאופן יחסי להתלייה נגד המכון אני רואה להפחיתה ולהעמידה על 45 יום במקום התליה של שלושה חודשים שהינה כבדה ואינה מידתית.

עדות השמאי גורביץ מטעם כלמוביל עוררה שאלות הנוגעות לאמינותו, הוא צילם תמונות רבות של הרכב אך לא שמר אותן במחשב וגם כאשר הפנה לזיכרונו ציין כי לא אהב את חזית הרכב באופן שמלמד כי היה ליקוי ברכב ומחזק את טענות התובע לטפול הלקוי בו. בכתב התביעה פרט התובע את נזקיו בסך של 37,000 ₪ לפני מע"מ בגין תיקון ניזקי התאונה, פיצוי בגין ירידת ערך בסך 20,418 ₪; עלות שכר השמאי הפרטי שנאלץ לשכור בסך 4,248 ₪; הפסד של כ – 10 ימי עבודה בסך 10,000 ₪, סך של 4,000 ₪ ששילם למוסך ישירות; פיצוי של 80,000 ₪ בגין הנזק שניגרם לו כתוצאה משומת הרכב כערכו של רכב פרטי ולא של מונית באופן שמנע מהתובע את האפשרות להכיר ברכב כאבדן כללי והשבתתו; ופצוי נוסף בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והטרטור.

עוד טענה הראל בסיכומים כי אין להתיר הרחבת חזית נוספת מצד התובע שטען לראשונה בסיכומיו שהיה על השמאי לקבוע ירידת ערך נוספת בגין התיקון הלקוי הנטען מצד המוסך, וממילא יש לדחות הטענה גם לגופה שעה שאינה עולה בקנה אחד עם טענתו האחרת של התובע לכך שהיה זכאי לערך הרכב במועד התאונה מאחר שצריך היה להכריז עליו כעל "אבדן גמור". הראל הוסיפה וטענה בסיכומיה כי יש לדחות גם את טענת התובע שצריך היה להכריז על רכבו כעל אבדן גמור, תוך שהפנתה למסמך רישמי מטעם משרד התחבורה לעניין חישוב נזק גולמי לרכב הקובע שיש לחשב את שוויה של מונית כשווי רכב פרטי מאותו יצרן, דגם ושנת ייצור ללא הפחתות בגין עבר תאונתי, מונית וכד' באופן שמחייב בעניינינו את הקביעה שאחוז הנזק הגולמי עומד על 29% בלבד.

נטען בפניי – באופן שלא נסתר – כי כלמוביל היא חברה העוסקת בייבוא כלי רכב חדשים, בין היתר מתוצרת מרצדס, כאשר לצורך טפול בכלי הרכב היא נותנת הרשאה למוסכים שנבחרו בקפידה ומבצעים עבודתם בצורה טובה, כאשר חלק מהמוסכים הם מוסכי הסדר העובדים עם חברות ביטוח שונות דוגמאת מוסך 10.

...

סיכום מכל המקובץ אני מוצאת לנכון להורות כי התביעה מתקבלת בחלקה בלבד וכנגד הנתבעים 1-2 בלבד כדלקמן: הנתבעת 1, מוסך 10, תשלם לתובע סך של 4,083.5 ₪ (גובה הנזק שקבעתי בגין ירידת הערך שנגרמה כתוצאה מהתיקון הלקוי), בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה, ומחצית האגרה ששולמה.

התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית.

התביעה כנגד הנתבעת 4 נדחית.

בדו"ח נרשם כך: "יותר מ- 60 מכוני רשוי מוסמכים מטעם משרד התחבורה מקיימים בדיקת תקינות שנתית לרכבים. הפיקוח על שירות זה נקבע במסגרת חוק יציבות המחירים, אך הוא לא נכלל ברשימת המוצרים והשירותים שפורטו בהודעה שצורפה לחוק הפיקוח עם חקיקתו בשנת 1996. הלכה למעשה יחידת הפיקוח על המחירים במשרד התחבורה מפקחת על מחירו זה שנים, חרף אי הכללתו בהודעה כאמור. מאז חקיקת החוק לא פעלו יחידת הפיקוח או ועדת המחירים (תחבורה) להסדרת הנושא...בתשובתו לטיוטת דו"ח הבקורת ציין משרד התחבורה כי יפעל להסדרה רשמית של הפיקוח על מחיר ביצוע בדיקת תקינות שנתית לרכבים במכוני רשוי". משרד מבקר המדינה קבע, אם כן, על בסיס תשובת המשיב, כי המשיב מפקח על מחירי הבדיקות מבלי שיש לו סמכות לעשות כן, זאת עוד משנת 1996, וכי המשיב התחייב לפעול להסדרת הנושא.

היועצת המשפטית של איגוד מכוני הרשוי, עו"ד נוגה רובינשטיין, ציינה כי "יש כאן בלבול, נכון להיום מכוני הרשוי אינם מצויים תחת פקוח מחירים והם מתנדבים להיות כפופים להנחיות משרד התחבורה ביחס לתימחור מבחני הרשוי. המצב המשפטי הוא שמכוני הרשוי פועלים בוולונטריות מלאה, ולכן רואה נושא זה בחומרה. בפן המשפטי אין צו, חוק והוראה המסדירים את הנושא, ועל כן, על משרד התחבורה להסדיר זאת או לחילופין לשחרר את המכונים לקבוע את מחירי מבחני הרשוי בצורה חופשית...אבהיר שבתקנה 273 לתקנות התעבורה אין סמכות לקבוע מחירים אלא רק בחוק. ורואה זאת כפגיעה בקניין ובעיסוק". ס' היועמ"ש של המשיב, עו"ד דוד טמיר השיב וציין: "זה לא נכון לומר שהמצב הנוכחי הוא וולונטרי...מכוני הרשוי פועלים עפ"י כתב הרשאה שניתן להם עפ"י תקנה 273 לתקנות התעבורה. לפיכך בכל הנוגע לנושא התימחור הנו חלק מהנחיות, ובכלל זה תעריפים. לא ייתכן שמכון רשוי יקבע לעצמו תעריף עבור מבחן הרשוי. מכון רשוי שיעשה דין לעצמו ויעלה את תעריפי בחינות הרשוי בנגוד להנחיות רשות הרשוי – צפוי להליך שימוע בפני רשות הרשוי ולנקיטת סנקציות בהתאם". הגב' ברוני חירמן, מנהלת תחום כלכלה במשיב ציינה כי "בשנת 1996, במעבר מחוק הפיקוח על המחירים הקדום לחוק הנוכחי, הושמטה היתייחסות למכוני הרשוי. הנושא עלה במסגרת דו"ח מבקר המדינה משנת 2015. כבר באותה שנה כונסה ועדת המחירים ע"י המשרד לצורך הוספת מחירי בדיקות הרשוי לחוק הקיים...קיבלנו את העבודה שהגיש לאחרונה בועז סופר מטעם איגוד מכוני הרשוי, ונחל בהתאם בעבודה הכלכלית בנושא". בתאריך 5.6.2019 פנה שוב יו"ר איגוד מכוני הרשוי למשיב ובקש לעדכן את תעריפי הבדיקות.

בתאריך 4.7.2019 השיב המהנדס פלור לפנייה זו. בתשובתו חזר על עמדת המשיב כי מחירי הבדיקות אינם מפוקחים לפי צו הפיקוח: "כידוע לכם, מאז פירסום דו"ח מבקר המדינה לשנת 2015, המוזכר במכתבך, משרד התחבורה פעל לצורך תיקון התקלה הטכנית של השמטת תעריפי מבחני הרשוי השנתיים לרכב...מפיקוח, והוספתם לשירותים המפוקחים מכוחו של חוק הפיקוח...וטיוטת צו מתקן בעיניין זה, חתומה על ידי שר התחבורה, הונחה על שולחנו של שר האוצר כבר בראשית שנת 2018, אולם לא נחתמה עד היום...במהלך חודש יוני 2019 פנה המשרד בשנית לועדת המחירים במשרד האוצר, לצורך אישרור המלצתה מיום 21.2.2016 והוספת מבחני הרשוי לרשימת השירותים המפוקחים לפי החוק. בהחלטת ועדת המחירים מיום 20.5.2019 החליטה הועדה, בטרם קבלת החלטה סופית בבקשת המשרד, לצאת לשימוע צבורי..." מר פלור הוסיף כי "יחד עם האמור לעיל, והניסיונות המתמשכים להסדרה סטאטוטורית של הפיקוח על מבחני מכוני הרשוי, הובהרה בפניכם לא אחת עמדת המשרד לפיה כל עוד לא הושלמה ההסדרה הסטאטוטורית של תעריפי מבחני הרשוי במסגרת החוק, ביחסים שבין רשות הרשוי במשרד לבין מכוני הרשוי, הרי שתעריפי הרשוי מהוים חלק מינהלי רשות הרשוי לבצוע מבחני הרשוי, ועל כן מחייבים את מכוני הרשוי, וכל חריגה מהם, תיענה בחומרה על ידי רשות הרשוי. זאת, במטרה למנוע מצב של אובדן שליטה בשוק, לפיו "איש הישר בעיני יעשה" אשר עלול לגרום למצב שאינו מתקבל על הדעת, שבעלי רכבים שונים ברחבי ישראל, יקבלו שירות שילטוני זהה במהותו, במחירים שונים כתלות במיקום ביצוע מבחני הרשוי".

בין התנאים נכלל גם סעיף 6(א) הקובע כי "המוסך מתחייב לא לידרוש ממביאי כלי הרכב לבדיקות כל תשלום בכסף או בשווה כסף או כל תמורה אחרת שהיא בעד ביצוע הבדיקות, לבד ממחיר שיקבע על פי כל דין בעד שירות הבדיקה". סעיף 9 לתנאי ההרשאה קובע כי המשיב יהיה רשאי להתלות או לבטל את כתב ההרשאה במספר מקרים, לרבות אם המוסך הפר או לא קיים תנאי מתנאי ההרשאה או הוראה שניתנה לו על ידי המשיב.

...

בהחלטות המשיב נקבע כי התנאי יופעל בכל מקרה בו מכון הרישוי "יבצע הפרה של הוראות הדין ו/או כתב ההרשאה ו/או נהלי הרשות". מקובלת עלי טענת העותרות כי מדובר בהגדרה רחבה מאד וגורפת שאינה מידתית.

יוער כי אמירת המשיב במסגרת החלטותיו לפיה אם יהיו הליכים משפטיים אזרחיים נגד מכוני הרישוי להשבת הכספים הם "עלולים בסופו של דבר גם להתגלגל לפתחו של המשרד" ולכן החליט להטיל על מכוני הרישוי חובת השבה כדי, למעשה, לעקוף הליך משפטי לגיטימי בו הוא עשוי להיות מעורב - אינה אמירה ראויה מצידה של רשות שלטונית.

כיון שמסקנתי היא כי למשיב אין סמכות להורות על השבת כספים, הרי שגם ההחלטה כי התנאי יופעל ככל שלא יעמדו מכוני הרישוי בהחלטה בדבר השבת הכספים – חסרת סמכות ויש להורות על ביטולה.