כתבה אינפורמטיבית לשון הרע חמורה

הכתבה הייתה אינפורמאטיבית.

כאשר בית-המשפט נידרש לשאלה האם ביטוי מסוים בפירסום הנו לשון הרע, עליו לבחון את הפירסום בכללותו, בהיתחשב ב"רושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" (ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843, 857 (1995) (להלן: ע"א קראוס)).

מבחנים אלה אינם ממצים, ואינם צריכים להתקיים במלואם בכל מקרה נתון, שכן "...המשקל שייתן בית המשפט למבחן כזה או אחר יושפע אף הוא מנסיבות המקרה. כך למשל, ככל שלשון הרע הנכללת בפירסום היא חמורה ופוגענית יותר ביחס לשמו הטוב של אדם, אפשר שתדרש עמידה דקדקנית יותר באמת המידה של 'עיתונות אחראית'. מנגד, דחיפותו האובייקטיבית של הפירסום ועצמת הצורך הצבורי שאותו הוא נועד לשרת יכולים גם הם לקבל משקל מתאים במאזן השיקולים. כל מקרה ונסיבותיו" (ע"א דיין-אורבך, פסקה 30 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן).

...

סוף דבר התביעה נגד כהן מתקבלת באופן חלקי.

הנני מחייב את כהן לפצות את התובע, בסך של 150,000 ₪.

התביעה נגד כל הנתבעים האחרים, אמצעי התקשורת, נדחית.

האם הייתה "כוונה לפגוע"? אני סבור כי לאור המילים הקשות והחמורות בהן נקטה הנתבעת לפניי מצב מובהק בו הנתבעת "התכוונה לפגוע בתובע" כמובנו של מונח זה בסעיף 7א'(ג) לחוק איסור לשון הרע.

לדוגמא, לעניין אחד הפרסומים הגיב מר ניסים אוחיון לפירסום וכתב "אישתו של החנש (חנ"ש – חולה נפש, הכוונה למר כאליף – ג.ה.). אני הייתי תובע על לשון הרע". כמו כן, מישהי אחרת כתבה לתובע בווטספ: "תראה מה אישתו של כליף כותבת עליך בפייס. תתלונן עליה מה זה?" [ר' נספח 11 לכתב התביעה].

אולם בנגוד לעניין עיני במסגרתו הפוסט נוסח בצורה אינפורמאטיבית, הכוללת פרטים אמינים לכאורה וללא קללות, דבר שהקנה לו אמינות, הרי במקרה שלפני נוסח הפוסט דומה יותר לגידוף מאשר להאשמה רצינית.

...

בהתאם לכך ניתן פסק דין חלקי כדלהלן: "התביעה שלפניי היא תביעה בעילת לשון הרע. הטיעון קבוע היום להוכחות, התייצבו העדים מטעם התובע ולא התייצבו הנתבעת וכן העד מטעמה. בנסיבות אלו הצעתי לנתבעת כי יינתן פסק דין חלקי בעניין האחריות, כאשר הצדדים יסכמו לעניין הנזק בלבד. הנתבעת, לאחר שהתייעצה עם עורך דינה, הסכימה לכך. אציין כי בכל מקרה זו התוצאה היחידה שיכולה הייתה לעלות היום מהדיון, כאשר למעשה לנתבעת אין עדים ואין גרסה מטעמה. אשר על כן, אני מקבל את התביעה בעניין האחריות, בהתאם לחוק איסור לשון הרע. לעניין הנזק, היות ומדובר בפיצויים ללא הוכחת נזק ניתן לסכם גם כאשר אין לפניי את גרסת הנתבעת." לאור פסק הדין החלקי, הגישו הצדדים סיכומים מטעמם בשאלת הנזק.

לעניין התנהלות התובע, אני סבור כי זה התנהל כשורה טרם הפרסומים וכי לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלותו בעת מעצרו של מר כאליף.

סיכום והוצאות לאור נימוקי פסק דין זה, אני פוסק כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 23,000 ₪.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת תישא בשכר טרחת עורך דין התובע בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט (כגון: אגרות, צילומים, נסיעות וכו') בסך של 2,000 ₪.

"כפי שנאמר לא פעם, חוק איסור לשון הרע - על ההסדר המורכב המעוגן בו -מהוה איזון בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין הזכות לחופש ביטוי, שתי זכויות יסוד הנגזרות מכבוד האדם, וכן בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין זכויות וחירויות נוספות כגון זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות וחופש היצירה, בין אם אלה זכויות בעלות מעמד עצמאי ובין אם הן מהוות חלק מאגד של זכויות" (ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי.

הפירסום מסתיים במילים "תמשיכו לפרנס ערבושים", לגביה נקבע כי המדובר ב"הערה גזענית בוטה בסיומו של החלק "האינפורמטיבי", .

בחינת הפסיקה בנסיבות דומות ואף חמורות מנסיבות התיק שלפניי, בהן בוצעו פרסומים בוטים ופוגענים משמעותית, הפיצויים שנפסקו היו באלפים בודדים (ברע"א 6311/15 פרופ' ד"ר אילן שדה נ' צבי גלברד (16/11/15) נדונה תגובית שפירסם הנתבע על מאמר התובע ובמסגרתה השתמש באמירות כגון "פסאודו אינטלקטואל, נביא שקר, אדם אכול שנאה עצמית, שיוכו ל"כנופייה" של שקרנים זדוניים, פרופ' סהרורי ומטורף".

בקשת רשות ערעור שהוגשה על סכום הפצוי, נדחתה; ברע"א 4059/14 צוריאל חזי נ' ידיעות אחרונות בע"מ (17/09/14)‏ פורסמה כתבה במקומון "ידיעות ירושלים" בה נכתב, בין השאר, שעשרות עובדים במגן דוד אדום חתמו על עצומה נגד מינויו של המבקש לתפקיד פארמדיק אחראי משום שלדבריהם, המבקש אינו מתאים לתפקיד, והם אינם מתכוונים לשתף עימו פעולה.

...

החלק בפרסום שלא הוכח הוא שהתובע העדיף לקוחות אחרים על פני הנתבע, בהורדת האגזוז שהזמין הנתבע מהמשלוח "כדי לזרז לשאר הלקוחות". "החלטה שלו להוריד את הדוד שלי דווקא". "כי רצית לספק ללקוח אחר". בהקשר זה יצוין כי בהתכתבות באפליקציית ה"ווטסאפ" טען הנתבע בפני התובע שהמוצר שלו הורד כדי להעדיף לקוח אחר, אך התובע דחה את הטענה והבהיר, "אולי הייתה אי הבנה ולא הבנת נכון. אף אחד לא דחה אותך בשביל לספק אגזוז של מישהו אחר. לא קיים דבר כזה ואף אחד לא קיבל את האגזוז במקומך!". בהתאם לפסיקה הנוהגת, "יש להדגיש, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש... די בכך שהמשמעות והוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות" (ע"א 844/12 **** מולקנדוב נ' שרה פורוש.

ויודגש, "בניגוד לרכיב העובדתי של ההתבטאות, הרי שהרכיב של הבעת הדעה אינו חייב להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה (ד"נ 9/77 הנ"ל, בעמ' 351 - 352). נדרש כי הרושם הכללי מן הפרסום יעלה כי בהתחשב בנסיבות ובהקשר הדברים, מתקיים יחס של סבירות, בין העובדות שבפרסום לבין הדעה שהובעה בהתבסס עליהן" (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר.

סוף דבר לאור מכלול האמור ישלם הנתבע לתובע סך של 5,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 ימים שאחרת, יישא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

כאמור, הפירסום עצמו לא עמד בדד ועורר גלים והדים נוספים, אשר מציירים את זהותה של התובעת כמי שהיא מושא הפירסום: הפוסט של הנתבעת 2 והדיון שהתפתח בעקבותיו בדף הפייסבוק שלה תומכים במסקנה זו. כמפורט לעיל, ביום 15.01.2019, פירסמה הנתבעת 2 בדף הפייסבוק שלה פוסט שבו ציינה דברים בוטים שתמציתם, כי רכישת יצירות תרבות וניכוסם לרוכש, חמורה יותר מזנות.

הגנת "אמת דברתי" סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי, "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". שאלת אמתות הפירסום היא שאלה עובדתית, שנבחנת על ידי התאמת תוכן הפירסום למציאות העובדתית-אובייקטיבית באמצעות הבאת ראיות (ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב (12.12.2006)).

יתרה מכך, אין בכתבה משום הבעת גרידא אלא זוהי כתבה אינפורמאטיבית, שמתיימרת להציג בפני הציבור עובדות, ולא דיעות, באופן שאינו מתיישב עם דרישות סעיף 15(4) לחוק (ראה לעניין זה: ע"א 36021-10-16 אסולין ואח' נ' אלחדד (23.02.2017)).

...

בענייננו, הגעתי למסקנה כי הפרסום שעשה הנתבע ביחס לתובעת הוא פרסום המהווה לשון הרע האסור על-פי החוק.

המסקנה מכל האמור היא כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

לפיכך, הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 12,000 ₪ בתוספת אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,500 ₪, ובסה"כ 17,500 ₪.

פרקליטיו של סעדיה, עוה"ד עמיקם הדר וחדוה שפירא:" מדובר במקרה חמור ביותר של זיוף והונאה. רופא רשם ללא בדיקת החולה ממצאים על סמך אמירה של אח של המתלונן שהתחזה לו. הרופא וקופת- החולים כשלו ונפלו בפח שטמן להם האח." תגובת כללית שירותי בריאות:" לכללית אין כל צד ומעורבות למקרה. מדובר בסכסוך משפטי- משפחתי שבמהלכו הוטעה הרופא ביודעין ובמתכוון על ידי אחד האחים המעורבים". מי ומי בהליך – בעלי הדין ושני העדים שנשמעו התובע הציג עצמו כמי שניפגע בתביעה זו בשל פירסום כתבה העוסקת בלשון הרע כלפיו.

אין מדובר בכתבה יוצאת דופן שאינה אינפורמאטיבית, וכך למשל – אין מדובר בכתבה העוסקת בעינייני חקירה פלילית שפורסמה לפתע בבטאון עיוני, או במסגרת שאינה מסגרת עיתונאית מדווחת.

...

סוף דבר (1) הפרסום בעיתון הוא אכן פרסום מכפיש ואולם לנתבעים קמה הגנה מכח הדין.

(2) בנסיבות אלה, ולאור ההגנה שקמה לנתבעים - התביעה נדחית.

סוף דבר – התביעה נדחית ללא צו להוצאות.