סעיף 15 לתכנית המתאר, הוא הסעיף שעליו מתבססת עילת התביעה של התובעות, מחייב את יזמי התכנית, בין הייתר, לשפות את הועדה המקומית ו/או את המועצה המקומית בגין פיצויים שיידרשו לשלם בגין התכנית לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה.
באופן דומה הובהר גם בנספח א' לתקנון התכנית (חוות הדעת השמאית):
"4.3 תוספת יחידות הדיור נועדה לאפשר פינוי מבנים שהיו קיימים בתחום השטח [...] תוספת יחידות הדיור – ניתנה לאחר מו"מ שהתנהל עם המועצה המקומית גבעת שמואל – אשר בסופו של המו"מ – הוחלט כי חברת יהד תיקח על עצמה את הפינוי כנגד קבלת תוספת זכויות בניה.
תיקון 115 לחוק התיכנון והבניה, התקין את סעיף 197א לחוק כדלקמן:
"(א) (1) מוסד תיכנון הדן בתכנית רשאי להתנות את הפקדת התכנית, או את אישורה, בהפקדת כתב שיפוי מלא או חלקי מפני תביעות לפי סעיף 197, בשים לב, בין השאר, למהות התכנית והיקפה, למידת תרומתה לצורכי ציבור ולזהות הנהנים ממנה;
...
בסופו של דבר, ביום 29.8.12 שילמה הוועדה המקומית גבעת שמואל, באמצעות עיריית גבעת שמואל, פיצויים בסך של 234,432 ₪, אשר בגינם הוגשה התביעה הראשונה ת.א 23465-09-12 (להלן גם: "התביעה הראשונה").
המסקנה העולה מהמקובץ הינה כי התכנית ותוספת זכויות הבניה בגדרה, שבגינן שולמו פיצויים לפי סעיף 197 לחוק, הינה בעלת מטרות מעורבות, שלכל אחת מהן משקל ממשי.
ועדת הערר אף השיתה על הוועדה הוצאות בגין טענה זו. בתצהיר התובעת (בס' 24) הוסבר כי הוועדה המקומית ערכה בדיקה משפטית וישיבות פנימיות בנושא, והגיעה למסקנה כי בנסיבות העניין אין להגיש בקשה לפטור.
סוף דבר
הפרשנות ההולמת של הוראת השיפוי הינה כי היזם הפרטי חייב בתשלום מחצית של סכום הפיצויים ששולמו לצדדים שלישיים מכוח סעיף 197 לחוק.
