הרשמת קבעה כי נוכח העובדה שבית הדין האיזורי ציין במפורש בפסק הדין החלקי את הרכיבים לגביהם מהוה הכרעתו "פסק דין" ואת הרכיבים לגביהם מהוה הכרעתו "החלטה אחרת", לא ניתן לקבוע כי סיווג ההחלטה היה לא ברור, ועל כן הטעות בסווג ההחלטה לא הייתה בגדר "טעם מיוחד".
חרף האמור, נקבע בהחלטת הרשמת כי יש מקום להארכת המועד להגשת ערעור, כיוון "שחלק מן הסוגיות המשפטיות הנדרשות להכרעה ברכיבים שהערעור עליהם הוגש באיחור, עומדות ממילא להכרעת בית דין זה במסגרת העירעור על פסק הדין המשלים ברכיב השעות הנוספות". כך, הרשמת קבעה כי טענתה של העובדת, אשר פורטה בכתב העירעור מטעמה, כי רכיב ש. נוספות גלובאלי בשכרה היה רכיב פקטבי, עומדת הן בבסיס ערעורה על פסק הדין המשלים לעניין הגמול בגין עבודה בשעות נוספות, אשר הוגש במועד, והן בבסיס ערעורה לעניין הפרישי ההפקדות לקרן הפנסיה ולקרן הישתלמות.
על פי החלטת הרשמת, ניתנה ארכה להגשת ערעור על פסק דין החלקי על כל רכיביו, לרבות רכיב פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, שאינו קשור למהות הרכיב ש. נוספות גלובאלי, הרכיב המשותף לערעור על פסק הדין חלקי ופסק הדין המשלים.
בנוסף, טנדר לאבינג הצביעה על כך שעיקר קביעותיו של בית הדין האיזורי נסמכו על ממצאים עובדתיים ועל היתרשמותו מהעדים ומהראיות שהוצגו בפניו, בהן ערכאת העירעור אינה נוטה להתערב בקלות, ועל כן סכויי העירעור אינם גבוהים.
אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא"
יפים לעניין זה דבריו של רשם בית המשפט העליון (בדימוס), השופט בועז אוקון, אשר דימה את הניסיון לקבוע גדרים מגובשים ואחודים להגדרת מונח זה כניסיון "ללכוד לטאה באמצעות זנבה. כלטאה היא משאירה את זנבה בין אצבעותיך ובורחת לה בידיעה ברורה כי היא עתידה לצמח כהרף עין זנב חדש" (ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה(2) 904, 909 (2001) להלן – עניין ידידיה).
[ההדגשות הוספו, ל.ג]
הפסיקה אף ביקשה להתוות מספר עקרונות מנחים, לקביעת גבולות הטעם המיוחד:
"בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל-הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה שבו היתחולל ארוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל-הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי כלול בקטגוריה זו, ובילבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הנתנת לגילוי על-ידי בדיקה שיגרתית, שהגשת כל כתב-טענות מחויבת בה. לסוג זה של מצבים נקשר המקרה של שינוי בהלכה של בית-המשפט או טעות של עורך-הדין. לעומת זאת אין מכירים כטעם מיוחד בתקלות שניתן להערך להן מבעוד מועד (קשיי הבנה או עומס עבודה). אין נעתרים לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה. שיקולים אלה כפופים תמיד גם לאנטרס הנגדי של יתר בעלי-הדין. ככל שאנטרס הסופיות של בעל-הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לידרוש שלטעם המיוחד ישוה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה"
עניין ידידיה, בעמ' 910; וכן בר"ע (ארצי) 24925-10-19 וילה זיני בע"מ - מדינת ישראל (7.1.2019) בפיסקה 10.
הארכת מועד בשל הליך תלוי ועומד באותו עניין:
נקדים ונאמר כי מקובלת עלינו קביעתה של הרשמת, כי במסגרת העירעור על פסק הדין המשלים, רשאית העובדת לערער גם על העקרונות לתחשיב גמול שעות נוספות שקבע בית הדין האיזורי, ובכלל זאת על קביעתו של בית דין האיזורי כי רכיב ש. נוספות גלובאלי הוא רכיב אותנטי ולא רכיב פקטבי.
...
אנו סבורים, כי הפרשנות של תקנה 125 לתקנות, שלפיה במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית הדין או הרשם מוקנית גם סמכות להאריך מועד באופן חלקי, מתיישבת עם המגמה הכללית של הגמשת המדיניות הנוגעת להארכת מועדים בכלל, ועם הפרשנות שבחר בית דין זה להעניק לתקנה 125 בעניין דולאני ובעניין מאלו [עב"ל (ארצי) 59462-12-15 מוניקה מאלו – המוסד לביטוח לאומי (24.8.2018)] בפרט.
לטעמנו, מהגמשת המדיניות הנוגעת להארכת מועדים, מעבר ללשון תקנה 125, אותה יישם בית הדין לצורך חידושן של הלכת דולאני ושל הלכת מאלו, מתחייבת גם המסקנה כי מכוח הסמכות שניתנה לבית הדין בתקנה 125, רשאי בית הדין או הרשם להאריך את המועד לגבי חלק מרכיבי הערעור ולגבי חלקם לא, וזאת כהשלמה וכאיזון למדיניות זו. ונסביר: בעוד שבעבר הכללים לקיומו של "טעם מיוחד" היו נוקשים וקשיחים, הרי שעם השנים רוככו הכללים, והורחבה קשת המקרים שבהם נקבע כי התקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור [ראו: עניין ידידיה; בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח' (25.3.2003); בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702 (2000).
נדגיש, כי לטעמנו פרשנות זו של תקנה 125 מגשימה את חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, בכך שהיא מאפשרת הגשת הליך ערעורי באותם רכיבים מסוימים בהתייחס אליהם הוצג "טעם מיוחד" ונמנעת מדחיית ההליך הערעורי כולו, באותן נסיבות שבהן משקלם היחסי של רכיבי הערעור שביחס אליהם לא מתקיים "טעם מיוחד" יש בו כדי להביא לתוצאה של דחיית הבקשה להארכת מועד.
בהתייחס לטענתה של העובדת כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור גם ברכיב של פיצוי על פיטורים שלא כדין וזאת בשל סיכויי הערעור, הרי שלאחר בחינת הודעת הערעור ופסק דינו של בית הדין האזורי, לא שוכנענו, כי בנסיבות המקרה הנדון, נוכח הזמן הרב שחלף מאז מתן פסק הדין החלקי והפגיעה בזכותה של טנדר לאבינג לסופיות ההתדיינות, סיכויי הערעור כשלעצמם ברכיב הפיצוי על פיטורים שלא כדין מצדיקים הארכת מועד להגשת ערעור ברכיב זה.
סוף דבר
הערעור מתקבל בחלקו, כך שהחלטת הרשמת בדבר הארכת המועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי חלה רק על רכיבי הערעור הפקדות בחסר לקרן הפנסיה והפקדות בחסר לקרן השתלמות בלבד.
