כתב ויתור על זכויות במקרקעין משנת 1954

עוד טוענת המשיבה, שגם הראיה הנוספת שבקשו המערערים להגיש (המסמך מיום 5.11.81), אף הוא כתב וויתור שעשה המערער בעצמו (לטענתו), והינה בעוד שנטען בפני בית המשפט של העירעור, שהמערער לא ידע על וויתורה של המנוחה משנת 1982 על בית המגורים של המשיבה (משמע, שינוי סעיף 5 להסכם הפשרה לפי דרישת המינהל), מסתיר המערער את הודאתו בפני בית משפט קמא שעל כתב הויתור הנ"ל, משנת 1982, שעשתה אמו המנוחה, חתם הוא עצמו (לטענתו).

ב"כ המערערים הוסיפה, שנוכח המסמך מיום 5.3.82 (מוצג 5ב' במוצגי המערערים) יש למעשה לראות במערער מס' 2 דייר מוגן בנכס בו הוא מתגורר מאז 1954, והדגישה, שהמערער מס' 2 לא חתם על התחייבות לפינוי הבית, ולא וויתר על הזכות להוסיף להתגורר בבית.

ואכן, ביום 5.3.82 ניתנה היתחייבותה של המנוחה (מוצג 1ה' לתצהירו הראשון של אופיר פרימו) כי היא מוותרת על כל זכויותיה בבית בו היא מתגוררת, וכן במקרקעין המהוים את משקו של אברהם כדורי, זולת הרשות למגורים לעצמה בבית המגורים שבמשק, ללא דמי שכירות ומבלי שתהא מוגנת לפי חוקי הגנת הדייר, וזאת עד אחרית ימיה, או עד עזיבתה הפיסית את הבית, ולרבות התחייבות שלא להכניס לבית או למקרקעין כל אדם או גוף משפטי, ולא להעניק כל זכויות מבלי לקבל מראש ובכתב את הסכמת המשיבה.

...

בעוד שהמשיבה טענה בפני בית משפט קמא, שעל המערערים לפנות את הבית ולהחזירו לידי האגודה, ומשפחת שרון הצטרפה כמובן לעמדת המשיבה, טענו המערערים שיש לדחות את התביעה כנגדם.

בית משפט קמא לא קיבל את טענתם זו של המערערים, ולטעמנו צדק בית משפט קמא גם בקביעתו זו. ברי, מן התשתית הראייתית, כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, ושעליה כבר עמדנו, שהמערערים לא הצביעו על קיומה של זכות בעלות בבית נשוא הדיון, וגם אין חולק שלאם המנוחה לא הייתה כל זכות בבית, למעט הרשות שניתנה לה, ולה בלבד, להתגורר בבית עד קץ ימיה, ומכאן שלא היה ביכולתה להוריש למי מן המערערים זכות כל שהיא לגבי הבית, הואיל ולא הייתה לה כל זכות כאמור.

התוצאה מכל האמור לעיל, היא שעלינו לדחות את הערעור, וכך אנו מחליטים.

אנו מחייבים את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה מס' 1 שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

בסמוך, הוגשה בקשה לתיקון כתב-התביעה על דרך של תיקון פרטי המקרקעין המופקעים, החלקה, ובטענה כי בתביעה נשמטו זכויותיו של התובע במקרקעין גובלים, הידועים כגוש פיסקלי 3 חלקה 15 (הם החלקה הנוספת) אשר רכש אברהם שמאי, לטענת התובע, מסוראיא וממחשי, באמצעות ז'נט, ביחד עם המקרקעין, ועל-פי אותו שירשור זכויות, ואלו נכללים בהודעת ההפקעה.

עד ליום זה, וכעולה מהחלטות ועדת הבעלויות וחלופת המכתבים במרוצת השנים (ראה נספחים 5-2 לתצהיר אביצור), כמו גם מתצהירה של אביצור, לא הומצאו אישורי מיסים בגין רכישת החלקה וממילא אלו לא הוגשו לתיק בית-המשפט בהליך זה. כידוע, ועל פי סעיף 16(א) לחוק מסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963, "...תקפן של מכירת זכות במקרקעין ופעולה באיגוד מקרקעין החייבות במס מותנה במילוי אחד התנאים האמורים להלן, וכל עוד לא נתמלא, לא תוקנה כל זכות על אף האמור בכל דין; משנתמלא, כוחו למפרע מעת המכירה או מיום הפעולה", ובין התנאים, "שולם עליהן המס". הינה כי כן, העברת זכויות במקרקעין כפופה להצגת אישורים על תשלום מלוא המיסים הנדרשים עבור המקרקעין ומשאלו לא הוצגו, נחלשת במידת מה טענתו של התובע לבעלותו בזכויות במקרקעין.

צרף לכך, חוק הנתינות הירדנית, חוק מספר (6) משנת 1954, הקובע, בסעיף 3, כי בעל נתינות ירדנית נחשב מי שקבל נתינות ירדנית לפי חוק הנתינות הירדנית משנת 1928 או לפי חוק הנתינות הירדנית מספר (56) משנת 1949, או "...כל מי שנשא נתינות פלשתינית לפני 15.5.1948 ושאינו יהודי, ומתגורר בדרך כלל בממלכה הירדנית האשמית ביום הוצאת חוק זה". בתוך כך, נקבע בסעיף 17, כי ירדני ממקור ערבי, רשאי לוותר על נתינותו הירדנית, לקבל נתינות של מדינה נוכרית, לאחר קבלת אישור מועצת השרים.

...

בסיכומו של דבר - לא שוכנעתי כי התובע הרים את הנטל המוטל על שכמו להוכיח את בעלותו בזכויות במקרקעין, כמו גם את מיקומה של החלקה הנוספת ועצם הפקעתה על-ידי המדינה.

אשר על כן, הנני דוחה את תביעתו בקשר למקרקעין, כולם, בחלקה ובחלקה הנוספת.

בנסיבות אלו, בשים לב למהות התובענה, מיהות הצדדים, ודרך ההכרעה הסכסוך, במתכונת עליה הוסכם, על יסוד חומר הראיות בתיק, ללא שמיעת ראיות, הנני מחייב את התובע בהוצאות המשפט של הנתבעת, בסכום מתון של 10,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק, ממועד פסק-הדין ועד ליום התשלום בפועל.

בסופו של יום – 15.5.1977 הודיע המינהל כי ישלם פיצוי לאותם חקלאים, בתמורה לכתב ויתור על זכויות לפי הסכם 54 (ראו הודעת המינהל מיום 15.5.1977 – ת/65 וכתבי הויתור – ת/66).

כך נטען, שהסעד שהתבקש כלפיה בכתב התביעה – "לדאוג לכך" שהמדינה תעביר על שם התובעים זכויות קנייניות בקרקע – הוא סעד חסר תוחלת שהומצא אך על מנת לצרפה באופן מאולץ כבעלת דין בתיק זה. עוד נטען, כי ככל שיש לתובעים טענות כלשהן כנגד העיריה מכוח הסכם 54, אזי אלו התיישנו עוד בשנות ה-70, עת בוטל או פקע דה-פאקטו תוקפו של הסכם זה, ולכל המאוחר כך עם חתימת הסכמי החכירה הפרטניים, שהביאו להסדרת זכויות התובעים במקרקעין.

חזוק נוסף לטיבו של התשלום, ניתן למצוא במכתב הועד החקלאי מיום 17.11.1999, עליו חתום התובע 15 כיו"ר הועד דאז ובו נאמר, כך (ראו נספח י"ז לתצהיר יפרח-סגל מטעם המדינה): "בתאריך 5 בספט' 1954 נחתם הסכם בין המועצה המקומית רמה"ש לבין הקק"ל, על חכירת קרקע לחקלאי רמה"ש (מצ"ב העתק ההסכם). עפ"י הסכם זה, שלמו חקלאי רמה"ש מקדמה ע"ח החכירה, בהתאם לזכויותיהם בקרקע, לפי רשימה מצורפת ..." (ההדגשה הוספה – א' י').

...

אין ממש בסברת התובעים כי יש בכך לכונן חובת נאמנות מצדה ולפיכך, הטענה בדבר נאמנות – נדחית.

סבורני כי מקומן של טענות אלו בהליך אחר התואם תקיפת דרישת התשלום להיטל השבחה.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהיה בו כדי לשנות ממסקנתי ומכל המקובץ, דין התביעה להידחות.

הצדדים הגיעו להסדר דיוני מוסכם, שניתן לו תוקף של החלטה ביום 22/5/12, בין היתר נקבע בו עקרונות ההסכם: · התובעים מסכימים, כי בהתאם לנטען בכתב הגנת הנתבעת, התובענה אינה מגלה עילה ביחס לזכויותיהם של תופאחה, מוהנא ואמין, שכן הפצוי הכספי לנ"ל עבור זכויותיהם במקרקעין שולם עוד בשנת 1954.

זאת ועוד, המדינה כרתה הסכם פיצוי עם אחיו ובני משפחתו של "האני", וזאת בסמוך מאוד לארוע ההפקעה בשנת 1954, אני מניח כי בוצע הליך זהוי רציני על ידי המדינה, אשר הכירה ביורשי הבעלים המקורי, ש-"האני" אחד מהם בתור הבעלים של המקרקעין והסכם זה מחזק משמעותית את טענות התובעים בדבר זהותו של האני ובעלותו.

  כך סוכמו הדברים לאחרונה בע"א 8323/17 מדינת ישראל נ' **** יוסף בעהם, (פורסם במאגרים, 20.05.2019), פסקה 29: "בפסיקה נקבעו שני תנאים הכרחיים להתגבשותו של שהוי במשפט האזרחי: הראשון, כי השהוי בהגשת התביעה מבטא את ויתורו של התובע על זכותו; השני, כי בעקבות השהוי הורע מצבו של הנתבע. לעיתים התייחסה הפסיקה לתנאי שלישי שעניינו כי השהוי נגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ראו: ע"א 7853/02 דוידי נ'  חברת מצפה אבו טוב בע"מ, פ"ד נח(5) 681, 693 (2004))." 20.

...

המומחית הכריעה במחלוקות השמאיות שהונחו לפתחה תוך התייחסות והנמקה מפורטת והכרעתה מקובלת עליי במלואה.

סוף דבר; לאור כל האמור אני מורה כי הנתבעות ישלמו לתובעת דמי חכירה על בסיס הכפלת השווי המשתנה על בסיס שנתי של הקרקע מהשווי המשתנה של חלקות המקרקעין המופקעת, בשיעור 3.25% כפי שקבע בית המשפט העליון.

בנוסף אני מורה כי הפיצוי יחושב לכל התקופה החל מיום תפיסת המקרקעין ועד להגשת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד תשלום הפיצויים בפועל על ידי המדינה הנתבעות ישלמו לתובעת החזר אגרת המשפט ושכר טרחה באי כוחה בסך כולל השווה ל- 15% בצירוף מע"מ מסכום הפיצוי.

והינה בעניינינו, ללא כל הסבר, עו"ד דמארי, בא כוחו של יהוד, הוא שאישר את חתימת עו"ד ליפסקי ולאחר ציון שמו בכתב יד נמחקו המילים "שהנני עורך הדין של מינהל מקרקעי ישראל". יהוד צירף לתצהירו הסכם לתשלום מס השבחה עם הוועדה המקומית לתו"ב ומו"מ נס ציונה מיום 31.8.1981, שבו תואר כ"בעלי הזכויות בחלקה 172" וקבלה המעידה כי שילם את המס בסך 575 שקלים. עוד צירף קבלות על תשלום דמי חכירה שנתיים לשנים 1982 ו-1988 (נספחים 15, 16). בקבלה בגין שנת 1988 צוינו הכתובת לוחמי הגטאות 32 ו "בניה נמוכה". במסמך מיום 7.11.1982 (נספח 32) אישר גזבר המו"מ נס ציונה כי על חלקה 172 קיים מבנה הכולל דירה אחת, המיסים החלים על הדירה בת 2 חדרים שולמו עד יום 31.3.1983 ואין למועצה היתנגדות לרישום בעלות לגבי הנכס הנ"ל על שם יהוד.

בחקירתו הופנה יהוד למכתב עו"ד צבי גינצברג ב"כ יורשי המנוח - אלמנתו וילדיו - מיום 5.3.1965 אל המינהל , שבמסגרתו טען כי המנוח הגיע לנס ציונה בשנת 1936 וקיבל שכון על חלקה 172 שם התגורר עד לפטירתו בשנת 1943, אביו של יהוד התגורר במקום ברשות עד לפטירתו בשנת 1954, וכאשר היורשים ביקשו לרשום את זכויותיהם בנכס מכוח ירושת המנוח "נודע להם שהגב' ציונה יהוד הנ"ל נצלה את זהות שמות האב והבן – שניהם אהרן ז"ל, והשיגה ע"י מעשה בלתי חוקי רשום הנכס הנדון על שמה, בו בזמן שהיא אחת יורשים בלבד בזכות בעלה המנוח לרכוש אביו." יהוד נישאל כיצד ייתכן שהמשפחה שלו שהייתה מיוצגת באותו זמן ע"י עו"ד לא פנתה לכל הגורמים והעמידה אותם על כך שכל חלקה 172 שלה ויש לרשום את הזכויות בהתאם.

העובדה כשלעצמה שיורשי המנוח האחרים "ויתרו" על זכויותיהם בחלקה 172 מכוח ירושת המנוח לטובת יהוד, אינה מהוה הוכחה מספיקה כי היו למנוח זכויות ומהן.

מעדותו, כמו גם מכתבי טענותיו ניכר כי גירסתו של יהוד לגבי מקור זכויותיו בחלקה 172 היא גרסה מתגלגלת; כתב התביעה בתביעה הראשונה מבוסס על זכות החכירה בחלקה 172 הרשומה על שמו במירשם המקרקעין ועל התצ"ר שאושרה.

...

אני דוחה את הטענה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, מששוכנעתי כי נפלה טעות ברישום זכויות יהוד, אני מקבלת את תביעת רמ"י ומורה על תיקון הסכם החכירה עם יהוד באופן שישקף את זכויותיו הקנייניות בחלק מחלקה 172 ובחלק מחלקה 170 ותיקון רישום זכויותיו במרשם המקרקעין בהתאם.

אני דוחה את תביעות יהוד.