כתב אישום: פגיעה בפרטיות באמצעות התקנת מכשיר הקלטה ברכב

הרקע לעתירה נגד גואל רצון הוגש כתב אישום על-ידי פרקליטות מחוז תל אביב, בו נטען כי החל משנת 1991 ועד למעצרו ביום 12.1.2010 צירף אליו בדרכים שונות נשים רבות, אותן קשר ורתם לחייו ולמרותו על מנת שישרתוהו ויספקו לו את צרכיו, במבנה מעין-משפחתי.

שליטתו בנשים התבטאה בקביעת כללי היתנהגות "משפחתיים" ברורים, ובין היתר, דרישה מהנשים לקעקע את דמותו או את שמו על גופן; איסור על הנשים להכנס לחדרו ללא רשותו; דרישה לשינוי שמות הנשים וניתוקן מבני משפחתן ומיחסים חברתיים חצוניים אחרים; דרישה לאישור לפני יציאה מהבית ודיווח מתמיד ביחס למקום הימצאן; הגבלתן לעיסוק של משק בית או סיעוד בלבד; הגבלת אופן לבושן, דיבורן ומזונן; איסור על מגע עם גברים אחרים ללא פקוח, לרבות רופאים ובני מישפחה; ופקוח מתמיד אשר בא לידי ביטוי בהתקנת מצלמות מעקב ובגישה חופשית של גואל רצון למכשירי הטלפון הסלולארי של הנשים.

בנוסף לכך נטען בכתב האישום כי הנשים סיפקו את צרכיו החומריים והכלכליים של גואל רצון, לרבות מזון, כלי רכב, ציוד אלקטרוני, תרופות, מימון חופשות וטיולים וכיוצא באלה.

כפי העולה מכתב האישום, גואל רצון כפה את רצונו על הנשים באמצעות שכנוען בכוחותיו המיסטיים ובעליונותו הרוחנית, בשילוב איומים כי יביא בכוחותיו אלו לפגיעה בנשים וביקיריהן באמצעות מחלות ותאונות, ולחלופין כי יאסור עליהן לצאת מהבית, יתעלם מהן, ינדה אותן ויסלקן.

ראיות אלה כללו עדויות נשים, חוקרות פרטיות וממצאים חפציים שונים.

עוד עלה מחוות דעתו כי מעולם לא פגש את גואל רצון וכי כתב את הדברים בהסתמך על מקורות מישניים כגון הקלטות, תכניות טלוויזיה ותשובות גואל רצון בחקירתו במישטרה.

...

על סמך זאת, ובהתבסס על שיקולי מדיניות כבדי משקל, הגיע בית המשפט למסקנה בדבר הפרשנות הראויה לטעמו לעבירה.

מהמקובץ עולה, כי אין ניתן לומר שהחלטת הפרקליטות שלא להגיש ערעור בעניין דנן אינה סבירה, ולא קמה עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטתה.

העתירה נדחית אפוא על הסף.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 9242-12-15 מדינת ישראל נ' אלוש בפני כב' השופט אילן סלע בעיניין: מדינת ישראל באמצעות משטרת ישראל – שלוחת תביעות שי יהודה, ע"י עו"ד אבי בוזו המאשימה ג'ון מוריס אלוש ע"י ב"כ עו"ד יאיר נהוראי הנאשם גזר דין – ללא הרשעה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, בכך שביום 3.06.15 או בסמוך לו, הוא התקין מתחת לכיסא הקידמי ברכבה של המתלוננת, לה היה נשוי באותה עת, מכשיר הקלטה על רקע חששו שהיא מקיימת קשר עם אחר.

...

בנסיבות אלו, אני סבור כי מדובר במעשה המצוי ברף התחתון של עבירה מסוג זה, ומתחם העונש ההולם נע מעונש צופה פני עתיד – מאסר על תנאי או התחייבות ופיצוי למתלונן במקרים המתאימים.

גם אם לא הוכח ברמה הנדרשת כי הרשעה תביא לפיטוריו, הרי שבנסיבות הנזכרות, החשש, ולוּ הקטן, כי כך יהיה, ובשים לב למהות העבירה בנסיבותיה, אני סבור כי מדובר באחד המקרים בהם לא מתקיים יחס סביר בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי וחומרתה של העבירה, המצדיק הימנעות מהרשעה (ראו למשל: ע"פ 7109/14 סייג נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.11.14); ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.12.07)).

במקרה זה, נכון גם לצרף את עמדת המתלוננת לתמיכה במסקנה האמורה.

משלא באה התנגדות מצד הנאשם, אני מורה על חילוט מכשיר ההקלטה.

על פי כתב האישום, המשיב סבר, כי אדם מסויים, שיכונה להלן "X", אשר הועסק על-ידי הנאשם 4, שימש כמקור משטרתי.

כתב האישום ייחס למשיב, בגין האישום השני, עבירות של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין; גילוי בהפרת חובה, לפי סעיף 117 לחוק העונשין; והפרת חובת סודיות, לפי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות.

באישום השלישי מסופר, כי המתווך היה מעוניין להתקין מכשיר האזנה ברכבו של אדם אחר, כאשר המשיב והנאשם 2 קשרו קשר במטרה לבצע עבורו את ההתקנה, תמורת סכום של 8,000 דולר.

נטען על-ידי העוררת, כי קיימות בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיב והנאשמים 4-2, וכי נסיבות ביצוע העבירות מעוררות חשש לפגיעה בחיי אדם, וכן חשש לשיבוש מהלכי משפט, באופן אשר מקים בעיניינם עילות מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א) וסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

יחד עם זאת, נקבע כי אין ראיות ישירות לכך שהמשיב היה אמור לקבל תשלום בתמורה למידע שהועבר על-ידו, או למודעות של המשיב כי הנאשם 2 היה אמור לקבל תמורה מעין זו. להוכחת עניין זה, הוצגה הקלטה ובה נשמע המשיב משוחח עם הנאשם 2 על סכום כסף שאמור להגיע לידיו, אך בית המשפט קבע כי קיים קושי להבין מהו ההקשר שבו נאמרו הדברים.

...

כפי שיפורט להלן, רמת המסוכנות המתבטאת באישומים נגד המשיב, היא גבוהה, באופן שמוביל למסקנה כי אין מנוס מלהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

לא מצאתי בטענות אלה דבר אשר בכוחו להוביל למסקנה כי המסוכנות הנשקפת מן המשיב היא בעוצמה פחותה.

אשר על כן, מן הנימוקים שפורטו, החלטתי לקבל את הערר בבש"פ 6630/14 ולדחות את הערר בבש"פ 6631/14, והנני מורה כי המשיב יוותר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים במשפטו.

לחייב את האם בפצוי מקסימלי בגין פגיעה בשמו הטוב בסך 250,000 ₪; לחלופין, לחייבה בפצוי ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪ לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע ובכפל הסכום לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע; לחייב את האם לשאת בכל עלות שתדרש לטובת גניזת הכינויים המבזים מכל מנוע חפוש, אפליקציה וכד'; לחייבה בפצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפרת חובה חקוקה; ופצוי של 25,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות.

לגירסתה, האב בהתנהלותו ובמעשיו פגע בקשר שלו עם הבנות וגרם להן לנזק בלתי הפיך, ולשם הדוגמא נהג להזמין לה ולקטינה ____ מישטרה כמו גם להקליט אותה ואת הבנות; לעניין זה מפנה לחקירת העו"ס בפרוטוקול הדיון מיום 21.12.20 , שם אישרה שמדובר בהתנהגות לא ראויה בעלת קשר סיבתי לנתק עם הקטינות.

לעניין הארוע השלישי טוענת שמדובר בטענות שקריות שלא הוכחו ובאם היה בהן ממש, האב היה מגיש תלונה במישטרה ולמצער בקשה לביזיון ביהמ"ש. לגירסתה, האב הזמין מישטרה למקום אך זו לא מצאה אמת בדבריו ולא פעלה להגשת כתב אישום, ומכאן, לא זכאי לכל פיצוי.

המדיה הדיגיטלית בה בוצעה ההקלטה, יחד עם תצהיר של מבצע ההקלטה המעיד על זהות המקליט, דרך ביצוע ההקלטה (לרבות סוג המכשיר והאם פעל משך כל זמן השיחה), מוועדה, זהות המשתתפים בשיחה שהוקלטה וכיצד נשמרה ההקלטה בזמן שחלף.

לגירסת האם אין ממש בטענות האב וגורסת שזולת בעל המכשיר עליו מותקנת האפליקציה או בעל מספר הקו הנייד, אין לאף אדם אפשרות לראות את הכינוי תחתיו נשמר מספר הטלפון.

ביום 17.4.18 פנתה האם לשירות הלקוחות הרישמי של האפליקציה, והתכתבה עימם באמצעות דוא"ל. העתק הפנייה הובאה בתמיכה לטענותיה, ואביא העתקה כפי שצורפה לכתבי הטענות; ***************************************************************************************************28 *************************************************************************************************** מהמענה שצורף עולה שרק המשתמש באפליקציה ואיש הקשר מושא הכינוי יכולים לצפות באותו כינוי.

באשר לארוע השלישי – גם לעניין זה קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת התרחשותו; לדברי האב, הארוע היתרחש ברחוב בו ממוקם ביתו, עת ישב במרפסת, האם עברה עם רכבה, עצרה, חזרה רברס, הבחינה בו והחלה לצעוק לעברו " יא חתיכת הומו, יזיינו אותך, ירצחו אותך". האב סבור שנוכח קרות הארוע ברחוב, קרי במקום צבורי ובסביבת ביתו, באם דברים אלה נשמעו באוזניו עת ישב במרפסת, סביר כי נשמעו גם באוזני עוברים ושבים לרבות שכנים המתגוררים בסמיכות.

...

בנסיבות אלה סבורה האם שיש להיעתר לתביעתה ולקבוע את משמורת הקטינות בידיה.

סוף דבר בתביעות הכספיות: כפי שניתן לראות מהתנהלות הצדדים בצל המשבר שפקד את חיי הנישואין, ולאחר שנוכחתי בהתנהלותם משך כל ההליך, סבורני ששניהם פנו האחד לשני בדרך פוגענית ובשפה שאינה מכבדת.

סוף דבר בכלל התביעות : אני קובעת את משמורת שתי הקטינות בידי האם.

תביעות האב נגד האם, נדחות במלואן.

כתב האישום הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, הכולל שלושה אישומים, בעבירות כדלקמן: פגיעה בפרטיות - בילוש או הטרדה אחרת (2 עבירות), עבירות לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"); פגיעה בפרטיות - צלום ברשות היחיד, עבירה לפי סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות; תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); על פי החלק הכללי לכתב האישום, במועדים הרלוואנטיים היו הנאשם וא.א. ילידת ינואר 2004 (להלן: "המתלוננת") בני זוג משך כשנתיים וחצי.

הנאשם ציין כי החל ללמוד לימודי הנדסאי רכב, אך לאחר שהלימודים הוסבו ללמידה מקוונת בשל מגפת הקורונה, הדבר הקשה עליו והוא עזב את הלימודים.

בהתייחס לנסיבות ביצוע העבירה, הסבירה ההגנה כי אין מדובר במעשים ברף חומרה גבוה תוך שציינה כי לא נגרם למתלוננת כל נזק ולא נעשה כל שימוש בנתון שהופק באמצעות האפליקציה אותה התקין במכשיר הטלפון שלה.

...

בענייננו, הנאשם לא הצליח לסיים את ההליך הטיפולי בהצלחה, ושירות המבחן ביקש לבחון את אפשרות שילובו בהליך טיפולי פרטני, אך דבר זה, כאמור, לא קודם בסופו של דבר.

ודוק', מקום בו הנאשם בסופו של דבר לא השתקם, על אף רצונו וניסיונותיו, אין לזקוף זאת לחובתו ולהחמיר עמו, אלא די בכך שהוא לא זכאי להקלה הניתנת למי ששולב בהצלחה בהליך השיקומי (ר' לעניין זה עפ"ג (חי') 47730-07-22‏ ‏פלוני נ' מ"י (12.1.23) שם הנאשם סירב להליך טיפולי ובית המשפט הדגיש כי עקב סירובו להליך שיקומי, לא ניתן להקל עם הנאשם בעונשו).

סוף דבר לאור האמור, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 7 חודשים, לנשיאה בדרך של עבודות שירות בהתאם לחוות הדעת מיום 5.3.24.