כתב אישום: ניכויים לא חוקיים משכר עובד

לפי עובדות כתב האישום, מחודש 1/2018 ועד חודש 1/2019 הנאשמת נכתה משכרם של 39 מעובדיה סכומי כסף שנועדו לקופות הפנסיה (מנורה מבטחים חברה לביטוח ופסגות קופת גמל ופנסיה) (להלן: חברות הביטוח), ולא העבירה את הכספים במועד, כלומר תוך 30 ימים מהיום שבו רואים את השכר שממנו נוכו הכספים כמולן.

בת"פ (ת"א) 35528-12-16 מדינת ישראל - "פרח ירוק"- לניהול כ"א הדרכות ושירותים בע"מ (15.12.2018) בוצעה העבירה כלפי 17 עובדים במשך 4 חודשים, והכספים שנוכו לא הועברו כלל ליעדם ונקבע מיתחם שנע בין 30% ל- 50% משעור הקנס במרבי.

...

עם זאת, בית הדין הארצי קבע בפרשת שחם כי כאשר מדובר בריבוי עבירות ויש לקבוע את מתחם הענישה ביחס לקבוצת עובדים, כמו במקרה שלפנינו, "אין לבצע בהכרח הכפלה אריתמטית של העונש המרבי בגין עבירה יחידה במספר העבירות, ובמקרה זה הכפלה אריתמטית מביאה לסכום קנס שאינו סביר". באותו עניין הנאשמת ניכתה שכר משכרם של עשרה עובדים ולא העבירה אותו ליעדם: "לגבי שמונה עובדים המדובר באי העברת ניכויים עבור שלושה חודשי עבודה, עבור עובד אחד של ארבעה חודשי עבודה, ועבור עובד נוסף של 13 חודשי עבודה".[footnoteRef:1] כתב האישום בפרשת שחם עסק ב- 49 יחידות עבירה ונקבע מתחם שנע בין 30%-50% מהקנס המרבי הקבוע לצד העבירה במכפלת יחידות העבירה, אך יצוין כי באותו עניין ובשונה מענייננו הכספים כלל לא הועברו ליעדם; בית הדין הארצי התערב בהחלטת בית הדין האזורי משום שלהבנתו בנסיבות שעניינן "מספרם הרב יחסית של העובדים אשר ביחס אליהם בוצעה העבירה, מספר החודשים בהם נלקח מהם חלק משכרם שלא כדין, אי העברת הכספים ליעדם עד היום (ולפחות לא נטען אחרת) והעובדה כי התנהלות חמורה זו חזרה על עצמה במספר אתרים שונים כך שעל פני הדברים אין מדובר ב"כשל ניהולי" כנטען אלא בהתנהלות מכוונת - אנו סבורים כי יש להעמיד את הרף התחתון של מתחם הענישה בגין האירוע על הקנס המרבי בגין עבירה יחידה (505,000 ₪), ואת הרף העליון - על 30% מקנס המרבי היינו 7,423,500 ₪", כלומר בין 505,000 ₪ לבין 7,423,500 ₪ בגין אי העברת הכספים ליעדם. [1: ת"פ (ת"א) 24090-06-12 מדינת ישראל - מרדכי שחם (16.10.2015). ]

במקרה שלפנינו לא שוכנעתי שיש לחרוג ממתחמי העונש לקולה או לחומרה שכן לא עומדים בפנינו שיקולי שיקום של הנאשמים או לחילופין הגנה על שלום הציבור ולכן עונשם ייגזר בתוך המתחם.

יחד עם זאת, אין להתעלם מהתועלת הכלכלית שנוצרה לנאשמים במעשיהם ובהתאם לכך החלטתי למקם את עונשם בין הרף התחתון לרף הבינוני של המתחם.

עוד הוסיף, כי הליקויים נשוא כתב האישום תוקנו באופן חלקי בלבד, ורוב הכספים לא הועברו ליעדם עד לרגע זה. עוד הוסיף, כי בהתאם לסעיף 25א(א) ו- 26 לחוק הגנת השכר העונשים הקבועים לעבירת אי ניכוי הנם ביחס לנאשמת – מאסר שנתיים או קנס בגובה של 1,130,000 מיליון ₪, כאשר בהתאם לסעיף 26 ביחס לנושא משרה מדובר במחצית מהקנס הקבוע לעבירה – 565,000 ₪.

ב"כ המאשימה הוסיף, כי העבירות שבוצעו השפיעו ישירות על כיסם העובדים שכן הסכומים שנוכו משכרם לא הועברו ליעדם, ובכך נפגעה צבירת הזכויות הרציפה שלהם בקופת הפנסיה או בקרן ההשתלמות, דבר שעלול להיות בעל השלכות כלכליות משמעותיות בעתיד.

...

אחרית דבר אני גוזר על הנאשמת 1 קנס סמלי בסך 100 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום.

אני גוזר על הנאשם 2 קנס כספי בסך 25,000 ₪ אשר ישולם ב- 50 תשלומים חודשיים בסך 500 ₪.

אני מורה לנאשם 2 לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירה בה הורשע בתיק זה. גובה ההתחייבות – 5,650,000 ₪.

בנוסף, נטען בכתב האישום כי הנאשם ניכה נכויים אסורים משכר העבודה של 11 עובדים ובמעשיו אלו עבר על סעיפים 25(א)(6) + 25ב(ד) לחוק הגנת השכר.

עוד מציינת המאשימה, כי ביחס לעבירות המיוחסות לנאשם לפי חוק הגנת השכר, החוק אינו מאפשר לה לקיים הסדרים מותנים, וכי לא ניתן להמיר את ההליך הפלילי בהסדר מותנה בעבירות שלצדן קבוע עיצום כספי (סעיף 3+פריט 16 סימן א חלק ב' לתוספת השנייה לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה תשע"ב- 2011).

...

לאור האמור, דין הבקשה לביטול כתב אישום מכוח טענת טעות במצב משפטי - להדחות.

בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: "עניין בורוביץ"), הדגיש כבוד השופט א' מצא כי הגנה זו תחול במקרים חריגים ביותר, וזאת לאחר שבית המשפט ערך איזון נאות בין הערכים, העקרונות והאינטרסים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי: "...מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות, ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר..." .

לאור האמור לעיל, כלל הטענות המקדמיות כפי שהועלו במסגרת הבקשה לביטול כתב האישום – נדחות.

ביום 06.3.2019 הגישה המאשימה כתב אישום כנגד הנאשמים בגין אישומים המתייחסים לעבירות הבאות: הנאשמת 1 בגין 103 יחידות עבירה עקב ניכוי כספים משכרם של עובדים בחודשים 1/2011 – 6/2014 (כולל) אשר נועדו לקופת הפנסיה: כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן- כלל) והראל – חברה לביטוח בע"מ (להלן – הראל), ואי העברתם ליעד בתוך 30 ימים, בנגוד להוראות סעיפים 25א(א) ו־25ב(ג) לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958 (להלן- חוק הגנת השכר).

בפועל, מדובר במעשים חוזרים המהוים תכנית פעולה עבריינית אחת, החוזרת על עצמה חודש בחודשו במשך תקופה לא מבוטלת, עם ניסיון אקראי מפעם לפעם, להפקיד כספים לקופת הפנסיה, מבלי כמובן, לתת הכשר להתנהלות זו. הגם שמדובר באי העברת נכויים לחמישה עובדים מצאנו כי אין להתייחס לכך כאל 103 אירועים שונים, זאת שעה שמדובר באותם חודשים בגינם לא הועברו הנכויים של העובדים ולא נטען כי אי הנכוי נבע מנסיבות שונות או כי אופי העסקת העובדים היה שונה.

...

במצב דברים זה אנו קובעים כי מדובר באירוע אחד הכולל 103 מעשים.

משלא עלתה בקשה לפריסת תשלומים במהלך הטיעונים לעונש, אני קובעת כי ככל שבדעת הנאשמים לבקש פריסת תשלומים עליהם להגיש בקשה מתאימה בתוך 7 ימים מהיום ועד לא יאוחר מיום 15.8.2023 ויציינו בה את עמדת המאשימה.

בנוסף, אני מורה לנאשמים לחתום, בתוך 30 ימים ממתן גזר דין זה, על התחייבות להימנע מביצוע העבירות בגינן הורשעו למשך שלוש שנים מהיום, שאם לא כן יישאו הנאשמים בתשלום הקנס המרבי הקבוע בחוק ביחס לאישומים בהם הורשעו.

בכתב האישום צוין כי כל אחד מהנאשמים עבר 28 "יחידות עבירה" (כמספר עובדי המערערת) באישום הראשון, 69 "יחידות עבירה" (כמספר תלושי השכר הפגומים) באישום השני ו – 12 "יחידות עבירה" (לפי 12 מקרים בהם בוצע ניכוי יתר לביטוח רפואי משכרם של 6 מבין עובדי המערערת: לשלושה מהעובדים בוצע ניכוי ביתר במשך שלושה חודשים לכל אחד ולשלושה בוצע ניכוי ביתר באופן חד פעמי) באישום השלישי.

ככל שהמשיבה סבורה כי הסנקציה בגין עיסוק ללא רישיון אינה מרתיעה דיה ואין בכוונתה לידרוש עונשי מאסר, הדרך להגברת ההרתעה היא לפעול לתיקונו של החוק ולא להטיל עונש שאינו מעוגן בחוק מכוחם של שקולי היגיון או מדיניות.

...

לטעמנו אין לכך הצדקה, והדבר הוביל לקביעת קנס כולל למערערת שהוא גבוה ואף אינו מידתי".

התוצאה האופרטיבית דין הערעור להתקבל בחלקו, כך שהתיק יוחזר לבית הדין האזורי לגזירת העונש באישום הראשון ובאישום השלישי, לאחר שבגין כל אחד מאישומים אלה ייקבע מתחם ענישה הולם לכל אחד מהמערערים בהתחשב בנסיבות העבירה ובמצבם הכלכלי כמפורט בחוק העונשין ובפסיקה.

סוף דבר – הערעור מתקבל וההליך יוחזר לבית הדין האזורי לקביעת מתחם הענישה ההולם באישומים הראשון והשלישי, בשים לב לקביעותינו ולהערותינו לעיל, ולגזירת עונשם של המערערים באישומים אלה.