כתב אישום: נהיגה רשלנית בעקיפה מימין דרך שול הדרך

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, (להלן: "חוק העונשין") וסעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה תשכ"א-1961; ובעבירה של אי שמירת מרחק, לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ונגזרו עליו העונשים הבאים: צו מבחן לתקופה של שנתיים; מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, אשר ירוצו בעבודות שירות; מאסר על תנאי של 15 חודשים, למשך 3 שנים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות; מאסר על תנאי של 6 חודשים, למשך 3 שנים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה של סטייה מנתיב או עבירות של נהיגה בזמן פסילה או ללא רישיון נהיגה; ופסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה בת 9 שנים, כאשר בעיניין זה נקבע, כי מתקופת הפסילה לא תנוכה התקופה בה נפסל המערער מלהחזיק רישיון נהיגה בעקבות התאונה נשוא כתב האישום.

עקב כך, המזדה נדחפה קדימה ופגעה ברכב הפיג'ו. רכב המזדה סטה לימין כשהרכב של המערער עוקף אותו משמאל, משפשף עם פינה קדמית ימנית את הפינה הקדמית שמאלית של המזדה, ובהמשך פוגע במעקה הבטון בשול הדרך הימני.

...

במקרה הנדון, ומבלי להקל ראש בתוצאות החמורות של התאונה, שוכנעתי, כי אין המדובר ברשלנות חמורה של המערער, כי אם ברשלנות רגעית שאינה מעידה על אופי הנהיגה של המערער, לא כל שכן, משהוכח בפנינו, כי המערער נעדר עבר פלילי בכלל ונעדר עבר תעבורתי בפרט חרף מהות עיסוקו המקצועי, למעט עבירת תעבורה אחת שעניינה חנייה במקום חנייה של נכה.

זאת ועוד, סבורני, כי ניתן לתת משקל גדול יותר לעובדה, כי לנוכח עיסוקו המקצועי של המערער השתת תקופת פסילה ארוכה על המערער יש בה כדי לפגוע בפרנסתו.

על רקע האמור, סבורני, כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא ככל שהוא נוגע למשך הפסילה שנפסק ולהעמידו על שש שנות פסילה ממנה יש לנכות את תקופת הפסילה המנהלית.

כנגד המערער הוגש לביהמ"ש קמא כתב אישום שבגדרו נטען, כי ביום 8.12.15, עת נהג ברכב משא, הוא פנה ימינה ובכך חסם את דרכה של רוכבת אופניים (להלן: הנפגעת) וגרם להיתנגשות, דבר שהסב לה לניזקי גוף.

לטענת המערער, הבוחן המשטרתי לא קבע את מהירות הנפגעת ולא בחן את מיקומה ביחס לרכב טרם התאונה; לא ערך נסוי שדה ראיה אלא העריך את שדה הראיה מרכבו; לא הביא לידי ביטוי את העובדה כי הנפגעת רכבה על אופניים בשולי הכביש בנגוד לתקנה 128 לתקנות התעבורה ובנגוד לתקנה 127 לאותן התקנות, ומכאן האחריות לתאונה מוטלת על כתפי הנפגעת; המערער אותת והסתכל טרם הפניה ואילו הנפגעת ניסתה לעקוף את רכבו מימין.

אף יתרה מכך, בעבירה לפי סע' 62 (2) לפקודת התעבורה האוסרת על נהיגה ברשלנות כמו גם לפי תקנה 21(ב)(2) המטילה חובה לנהוג בזהירות בדרכים, שרשלנות היא היסוד הנפשי בשתיהן: "התערבותו של גורם זר, המשתלב לתוך מעשה הרשלנות המקורי או בא אחריו, ואשר נוטל חלק ביצירת הנזק, אין בה כשלעצמה כדי לפטור את גורם הנזק הראשוני מן האחריות... עולה כי כדי לקבוע אם מוצדק לראות במעשה הרשלנות המקורי, מבחינה משפטית, משום סיבה לתאונה, עלינו להעזר במבחן הציפיות, עלינו לשאול את עצמנו אם מעשהו או מחדלו של הגורם המתערב - בין אם הוא צד שלישי ובין אם הוא הניזוק עצמו - היה בגדר הציפיות הסבירה אשר על גורם מעשה הרשלנות המקורי, חובה היה, לחזותו" (ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל פ"ד ל(2) 561, 574); כן נקבע :" כידוע, גם רשלנות חמורה מצידו של הנפגע איננה מספיקה לנתק באופן אוטומאטי את הקשר הסיבתי המשפטי בין המעשה לבין התוצאה, והשאלה היא לעולם שאלת גדריה של חובת הצפיות הראויה (ראו: דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 393 (2002)"(רע"פ 7468/07 מרים לוקשינסקי נ' מדינת ישראל, פס' 39 (19.3.12).

התערבותו של גורם זר תנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות המזיק הראשון לתוצאה הסופית כאשר אותה היתערבות מאוחרת לא הייתה צפויה (דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385 391, והאסמכתאות שם (6.5.02) ואילו במקרה דנן, הליכה או רכיבה על אופניים בשול הדרך הנה בהחלט צפויה בעיניו של נהג סביר.

...

בסופו של דבר על ביהמ"ש להשקיף על כלל הראיות תוך התחשבות במחדלי הצדדים אותם נכון לשקלל.

באם מבט כולל זה מביא למסקנה כי אשמת הנאשם הוכחה מעבר לכל סביר, אזי נכון להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: "השאלה אינה האם אפשר וראוי לנקוט בצעדי חקירה נוספים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר" (רע"פ 4389/12 אנטולי סצקו נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.6.12); ע"פ 54/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (7.3.2012)).

מכל האמור, אני מורה בזאת על דחיית שני הערעורים.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה רשלנית בנגוד לסעיף 62(2) בפקודת התעבורה, התשכ"א-1961.

אני קובע כי התאור העובדתי של השוטר את שהתרחש לנגד עיניו הוא התאור המשקף את האמת בפרשה זו. אני קובע כי כפי שתיאר השוטר בעדותו הכתובה ובבית המשפט, יצא הנאשם לעקיפת רכב אחר דרך שול הדרך הימני, גרם לרכב המעורב לבלום ולנסות לברוח מהנאשם, ובנוסף המשיך הנאשם בנסיעה פראית בכביש לאחר ארוע זה כמתואר בעובדות כתב האישום.

...

אני דוחה את גרסת הנאשם לפיה נאלץ "לברוח" לשול בשל בלימת רכב אחר וקובע כי גרסתו הראשונית הקושרת אותו לביצוע העבירה ולמעשה מביעה התנצלות על מעשיו, היא הגרסה המתיישבת עם מעשיו כפי שתוארו ע"י ע.ת 1.

אני מחליט כי המדינה הוכיחה את האישום המיוחס לנאשם מעבר לכל ספק סביר.

אני מרשיע את הנאשם בביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

עוד על פי עובדות כתב האישום, בעת הפנייה לכביש לכיוון נהריה נהג הנאשם במהירות מופרזת וביצע, דרך השול הימני, עקיפה של קטנוע שנסע באותו כיוון נסיעה.

בסיכומיו היתמקד הסניגור בטענה כי התאונה נגרמה בשל התרשלותו של הנאשם ולכן להשקפתו, יש להרשיעו לכל היותר בעבירה של גרם מוות ברשלנות ולא בעבירת המתה שבצדה מצב נפשי של קלות דעת (ראו דברי ב"כ הנאשם במסגרת הסיכומים בפרוטוקול הדיון מיום 6/5/2020 בעמ' 111 שורות 6- 13).

הנאשם בחר שלא להעיד לפניי, מאמירותיו במישטרה עולה שהיה מודע לכך שהוא נוהג לאחר שעשה שימוש בסמים ואין באמירותיו בחקירתו במישטרה לפיהן הסמים אינם משפיעים על נהיגתו, וכך הוא פועל תדיר – שלא עמדו במבחן החקירה הנגדית – כדי לסייע לו. בנוסף עדויות עדי ראייה שראו את אופן נהיגתו של הנאשם עובר לתאונה ובסמוך לה חיזקו דוקא את הנחת המחוקק לפיה הסמים השפיעו הלכה למעשה על נהיגת הנאשם, בכך שהצביעו על נהיגה מסוכנת, מהירה ושאינה מתחשבת בתנאי הדרך לרבות בעיקול שבכניסה אליו סטה הנאשם לימין ופגע במעקה.

...

אשר על כן אני קובע כי הנאשם היה מודע להיותו נוהג בעודו שיכור, הוא לא סתר את החזקה ששכרותו השפיעה על נהיגתו, ועל כן הוא מוחזק כמי שמתקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה – קלות דעת.

סטייה מנתיב תחבורה כפי שהוכח לעיל בהתייחס לנסיבות ביצוע עבירת ההמתה בקלות דעת, הנאשם קיים את יסודות עבירת הסטייה מנתיב תחבורה לפי תקנה 40 לתקנות התעבורה לאור קרות התאונה בתוככי מסלול נסיעתו של רכב הטויוטה, ועל כן אני מרשיע אותו גם בביצוע עבירה זו. סוף דבר על בסיס חומר הראיות שהונח לפניי המבסס את אשמת הנאשם באישומים שיוחסו לו כאמור, אני מרשיע את הנאשם בביצוע העבירות הבאות: המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג לחוק העונשין (2 עבירות), בשים לב לכך שבתאונה מצאו את מותם שני בני אדם.

כמו כן, נוכח תוצאת הפציעה שנגרמה לרינה פרץ, עליה הנאשם לא חלק, אני קובע כי מתקיימת הנסיבה של גרימת חבלה של ממש שבסעיף 38(3) לפקודת התעבורה לעניין משך פסילת הרשיונות.

חומרת העבירה, הערך החברתי המוגן ומידת הפגיעה בו: הערך החברתי המוגן בו פגע הנאשם במקרה זה הוא קדושת החיים וכן זכותו של הציבור לנוע בבטחון בדרכים מבלי שרשלנות נוהגים תסכן בטחון זה או תיפגע בזכות הבסיסית לחיים.

לפי עובדות כתב האישום המדובר בסטייה אלכסונית מתונה ועיקבית ברצף עד לשול הימני הנגדי של הדרך וזאת עד שתרחשה הפגיעה החזיתית עם המשאית שהגיעה ממול בעוד הנהג שבה מנסה לתמרן ולהמנע מהפגיעה שהתרחשה.

בפרשה שבפני, אין חולק כי הנאשם לא יצא לעקיפה פרועה של רכב אחר, הוא לא חצה קו הפרדה רציף, לא יוחסה לו נהיגה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, אך מנגד, הוא נהג בכביש בין ערוני מהיר בו נתיב אחד לכל כיוון, הוא עבר ללא כל סיבה לעומקו של הנתיב הנגדי עד שהגיע לשול הדרך הנגדית וזאת באור יום, בכביש תקין ויבש, ומבלי שהייתה כל סיבה שלא תלויה בו לסטייה מסוכנת זו ,מה שגרם לארוע התאונתי כולו.

...

למרות זאת, אני קובע כי הנאשם ישלם לאלמנת המנוח פיצוי של 5000 ₪ ומבהיר כי אין בסכום זה כדי לשקף את עוצמת הכאב והאסון שיצר הנאשם במשפחת המנוח.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: תוך 180 יום מהיום ישלם הנאשם לאלמנת המנוח סך של 5000 ₪.

הנני גוזר על הנאשם 9 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה או גרימת תאונה בה מצא את מותו אדם והכל תוך 3 שנים מהיום.