נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין נהיגה בשיכרות, בנגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169 ב' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, לאחר שבגופו נמדד אלכוהול בריכוז של 680 מקרוגרם בליטר אוויר נשוף.
בא כוח המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי עברו התעבורתי של המשיב מלמד כי אינו בגדר נהג מסוכן, ולפיכך ראוי להסתפק בפסילה המנהלית שריצה המשיב עד כה.
המשיב הפנה להחלטה שניתנה ב-בפ"ת (תע' –נצ') 600-06-12 מדינת ישראל נ' אשעל, בה נדחתה בקשה להארכת פסילה מנהלית, במקרה שבו נמדד רכוז אלכוהול גבוה.
...
כבוד השופטת נאור, פסקה בעניין זה כלהלן:
"העיקר לענייננו הוא כי ישנן בתיק החקירה ראיות, הייתי אומרת ראיות בעלות עוצמה לכאורה, לכך שהעורר נהג במצב שכרות. אם יורשע העורר – ישנה פסילה מינימום של שנתיים. איני סבורה כי קיים חשש של ממש שאם יורשע העורר עונשו יהיה נמוך מזמן הפסילה שייקבע בגזר הדין. מהראיות עולה תמונה של מי שאין לאפשר לו, לעת הזו, להמשיך לנהוג, בשל הצורך בהגנה על הציבור. אם בתי המשפט בת"א-יפו מחמירים בעניין נהיגה בשכרות יותר מבתי משפט אחרים כפי שנטען בהודעת בערר – תבוא עליהם הברכה."
מנסיבות האירוע עולה כי המשיב לא היה כשיר לנהיגה, דבר המסתבר מכישלונו החרוץ במבדקי המאפיינים.
ב- בש"פ 6431/10 זיו מרמלשטיין נ' מדינת ישראל, פסק כבוד השופט פוגלמן כי:
"על פי הוראת סעיף 50(ב) לפקודה, אם חלפו שישה חודשים מיום פסילת הרישיון וטרם ניתן פסק דין בעניינו של הנאשם, בטלה הפסילה אלא אם הורה בית המשפט אחרת. משמעות הדבר היא כי בהעדר הוראה אחרת, התקופה שנקצבה על-ידי המחוקק לפסילת רישיון היא שישה חודשים ובתום פרק זמן זה, ובמידה והמדינה סבורה כי יש צורך בהארכת משך הפסילה, עליה לשוב ולפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט, אשר יכריע בה לאחר איזון בין אינטרס הציבור בהרחקת הנאשם מן הכביש לבין אינטרס הנאשם, תוך מתן משקל הולם לחלוף הזמן."
באיזון כלל הנתונים, לרבות עברו התעבורתי של המשיב, אני מורה על הארכת הפסילה המנהלית למשך ארבעה חודשים, זאת החל ממועד תחילת הפסילה המנהלית – 15.08.14
ניתנה היום, כ' אלול תשע"ד, 15 ספטמבר 2014, במעמד באי כוח הצדדים.
