כתב אישום: חטיפה, אינוס, מעשה סדום ושוד בנסיבות מחמירות

בגין המעשים המתוארים לעיל, מייחס כתב האישום למשיב את ביצוע העבירות הבאות: אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי עבירות); מעשה סדום בנסיבות אינוס, לפי סעיף 347 בצרוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); חטיפה לשם ביצוע עבירת מין, לפי סעיף 374א, בנסיבות סעיף 377א(א)(7) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 279 בצרוף סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין; סחיטה באיומים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין (ריבוי עבירות); סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; הטרדה מינית, לפי סעיף 5(א) רישא לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (ריבוי עבירות); הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (ריבוי עבירות); קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; קבלת דבר במירמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

...

בית המשפט נעתר לבקשתו של הסניגור, לאחר שהדגיש בפני המשיב כי הדבר יוביל לדחייה משמעותית נוספת של הדיונים בתיק העיקרי.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הבקשה שלפניי על צרופותיה, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה ולהאריך את מעצרו של המשיב, כמבוקש.

בנסיבות אלו, הגעתי לכלל מסקנה כי התמשכות ההליכים במקרה דנן אינה מטה את הכף לכיוון שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

על יסוד התשתית העובדתית המתוארת הוגש נגד שלושת הנאשמים כתב אישום בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובעבירה של כליאת שוא, לפי סעיף 377 לחוק.

לדברי השוטרים, אמרה המתלוננת שכאשר הגיעה לחדר במלון "פגשה במספר צעירים כאשר רק אחד מהם קיים איתה יחסים בשירותים של החדר תמורה למאתיים חמישים ש"ח". במהלך קיום יחסי המין, "הבחינה שהבחור מכניס את ידו לתיקה ומנסה לקחת ממנה את הכסף [...] ששילם לה". בשל כך, חטפה את הכסף מידו של הבחור, וביקשה לצאת מן החדר, אולם "חבורת הצעירים לא אפשרו לה לצאת מחדר המלון והחלו שלושה מהם להכות אותה בסטירות ומכות לראש תוך כדי שהיא צועקת לעזרה". המתלוננת ציינה לפני השוטרים כי נפלה לרצפה כתוצאה מהמכות, ושלפי דרישתם של בני החבורה מסרה להם את סכום הכסף ששולם לה עבור יחסי המין, 250 ₪, ועוד 400 ₪ שהיו ברשותה.

אעיר כאן, ואפרט בהמשך, כי אינני רואה בשקריו של נתנאל חזוק לעבירת האינוס דוקא, מפני שייתכן כי השקרים הללו מצידו של נתנאל נועדו להרחיק את עצמו מסיפור המעשה בכללותו; בכלל זה מן העבירות שהוכח בסופו של דבר כי ביצע – שוד בנסיבות מחמירות וכליאת שוא.

...

מכל מקום, אינני רואה בסתירה לכאורה זו כגורם המקעקע את אמינות גרסתה של המתלוננת כך שהמסקנה שהסיק בית משפט קמא שבוצע בה אקט מיני כפי שתיארה בפרטי פרטים במהלך עדותה ובשתי חקירותיה והעימות במשטרה, היא המסקנה המתבקשת בנסיבות העניין.

אין בידי לקבל הטיעון.

לסיכום, לו תישמע דעתי תעמוד הרשעתו של המערער בעבירת האינוס בעינה משהוכחה מעבר לכל ספק סביר ולא מצאתי כי נפל פגם בהכרעתו של בית המשפט קמא בעניינה.

נתבע 1 הורשע בבצוע עבירות של חטיפה, היתעללות בקטין, גניבה, מעשה סדום בנסיבות אינוס, פציעה בנסיבות מחמירות, שבוש מהלכי משפט, נהיגת רכב בלי רישיון נהיגה, שינוי זהות של רכב, נהיגת רכב בקלות ראש והכשלת שוטרים; ואילו נתבע 2 הורשע בבצוע עבירות סיוע לכל העבירות בהן הורשע נתבע 1, למעט עבירות שינוי זהות של רכב והכשלת שוטרים – לגביהן הורשע כמבצע עקרי.

כתב האישום המתוקן מגולל פרשה חמורה של מעשי עבירה קשים ביותר, מבזים ומשפילים, שנעשו כלפי שלושת התובעים – שהיו קטינים באותה העת.

...

המסקנה אפוא כי התובעים לא פעלו לפי חובתם להקטין את הנזק.

סבורני כי בכך יש ביטוי הולם לעובדה שהתובעים לא קיבלו טיפול נפשי שהיה מטיב עמם ומסייע בהתגברות על הקשיים שאין ספק שקיימים אצלם כתוצאה מהאירוע.

מהתרשמותי מהתובעים אני מאמין כי חרף הקשיים – יש בהם הכוחות לעשות כן. התוצאה התוצאה היא שאני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסכומים לפי הפירוט כלהלן: לתובע 1 סך של 1,033,000 ₪ בצירוף שכר עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות המשפט בסך 7,000 ₪.

על אלה יוחסו למשיבים 5,6 העבירות הבאות: קשירת קשר לבצוע פשע ( סחיטה בכח וחטיפה) עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 ( להלן: "החוק").

המשיב קשר קשר עם שניים אחרים לשדוד אזרחים ישראלים המקיימים יחסי מין עם נשים במיתחם הבורסה ברמת גן. בעת שהמתלוננת קיימה יחסי מין עם לקוח במכוניתו, המשיב ואחר תקפו אותה ואת הלקוח בבעיטות, לאחר מכן בעט המשיב בראשה ומשלא חדלה מבכייה הטיח את ראשה בפח אשפה.

הוא נטל ממנה סכום כסף, הסיע אותה לפארק הלאומי ברמת גן שם הוא וחבריו ביצעו בה מעשה סדום והמשיב בעל אותה שלא בהסכמתה החופשית.

על אלה ובכלל זה חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה, נדון המשיב, בין השאר, ל 5 שנים ועשרה חודשים מאסר בפועל.

עובדות כתב האישום מגלות כי קיים מדרג בין המשיבים השונים, הכל על פי מעשיהם והתכנון שקדם לכך.

...

אינני מקבל את טענת בא כוחו כי העבירה האחרונה בה הורשע בחודש דצמבר 2018 הינה שונה במהותה.

סוף דבר במכלול השיקולים, נוכח רצף העשייה העבריינית לרבות בתחום תעשיית הזנות והתסקיר השלילי אני מורה על מעצר משיב 5 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בהמשך להסדר טיעון שנחתם עימם, הודו המערערים בעובדות כתב אישום מתוקן, שהוגש נגדם לבית המשפט המחוזי בחיפה, והורשעו בעבירות הבאות: המערער 1 – שתי עבירות של מעשה סדום – עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(2), 345(ב)(5) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); איומים – ריבוי עבירות לפי סעיפים 29 ו-192 לחוק.

המערער 2 – עבירה אחת של מעשה סדום – עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(2), 345(ב)(5) ו-29 לחוק; מעשה מגונה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(2) ו-345(ב)(5) לחוק; איומים – ריבוי עבירות לפי סעיפים 29 ו-192 לחוק.

בע"פ 3132/18 מדינת ישראל נ' פלוני (9.12.2018), החמיר בית המשפט העליון בעונשו של נאשם, שחבר בצוותא לחטיפה ולאונס בחבורה, והשית עליו 14 שנות מאסר בפועל חלף 11 שנים שנגזרו עליו, למרות שהוא לא בעל בפועל את המתלוננת, כי אם רק אפשר את ביצוע העבירות על-ידי אחרים.

בע"פ 4654/99 מדינת ישראל נ' גדבאן (13.2.2000) (להלן: עניין גדבאן), הורשעו 4 צעירים בני 18, תלמידי תיכון, בבצוע עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וכן בעבירת גניבה.

בע"פ 4018/20 לוגסי נ' מדינת ישראל (30.12.2021), סירב בית המשפט העליון להתערב בגזר הדין שהשית 21 שנות מאסר בפועל ועונשים נלווים על נאשם, שהורשע בעבירות של מעשה סדום, שוד, תקיפת קטין וגרימת חבלה של ממש שביצע בקטין שנקלע בדרכו באקראי.

...

מתאימים לענייננו הדברים שנאמרו ב[ע"פ 10715/05](http://www.nevo.co.il/case/5729694) פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה (4.9.2007), טרם תיקון 113 לחוק: "המסר העונשי הצריך להשתקף בסוג כזה של מעשי עבירה צריך להיות חד-משמעי, ברור ונוקב. מערכת אכיפת החוק והצדק אינה יכולה להשלים עם מעשי פשע של צעירים בחבורה המתבצעים כלפי קרבנות חלשים, תוך ניצול אכזרי של חולשתם וחוסר האונים בהם הם מצויים. על המשפט להוקיע בענישה ראויה מעשי צעירים היורדים לשפל המדרגה האנושי, ולקבוע אמת מידה עונשית שיהא בה כדי למצות את הדין על מעשיהם הנפשעים במלוא החומרה הן בהיבט הגמול, והן בהיבט ההרתעה. כך הוא ביחס לעבריינים עצמם, וכך הוא, לצורך הרתעת הציבור כולו ועבריינים בכוח". בשים לב למעשיהם הנפשעים של המערערים, שממוקמים, כאמור, לאור נסיבותיהם, ברף החמור של עבירות המין, סבורני כי מתחמי הענישה שקבע בית המשפט המחוזי, אינם נותנים ביטוי הולם לעבירות שמתוארות בכתב האישום.

בע"פ 5926/19 אבטרמרים נ' מדינת ישראל (3.3.2021), לא מצא בית המשפט העליון מקום להתערב בעונש שהושת על המערערים 3-1 בגין מעורבותם בפרשה של אונס בחבורה בקבעו, כי העונשים שנגזרו על הנאשמים – בין 14 ל-17 שנות מאסר בפועל, הולמים את חומרת המעשים.

לאחר שעיינתי בהם אני סבור שאין הנדון דומה לראייה, ולא ארחיב.