כתב אישום: חדירה למחשב ומחיקת חומר

הבקשה שלפניי אינה מכוונת עצמה לתיקון עובדות כתב-האישום, אלא לתיקון הוראות-החיקוק בלבד, באופן שתיוחסנה לנאשם שתי עבירות של חדירה לחומר מחשב שלא כדין (במקום אחת המיוחסת לו כעת), וכן תתווספנה שתי עבירות של ניסיון חדירה לחומר מחשב שלא כדין (עבירות שאינן מיוחסות לנאשם בכתב-האישום בנוסחו הנוכחי).

בהקשר זה, טענה המאשימה כי מאחר שלפי הנטען מדובר בעובד שפוטר ממקום עבודתו ומיוחס לו כי חדר למחשבי החברה על-ידי שימוש לא מורשה בססמאות אותן השיג בתקופת העסקתו; מאחר שמיוחס לנאשם בעובדות כתב-האישום כי בדרך זו חדר פעמיים למחשבי החברה לאחר שני ניסיונות קודמים שלא צלחו; ומאחר שלאחר מכן הנאשם, כך לפי הטענה, מחק קובץ ממחשבי החברה וכן הוריד קובץ אחר ללא שניתנה לא הרשאה לכך – מעשים נטענים אלה טומנים בחובם חוּמרה שאינה מצדיקה לפי עמדת המאשימה הפניית הנאשם להליך של הסדר מותנה.

...

אינני רואה להיעתר לבקשה לתיקון כתב-האישום.

בהתחשב במשקל המצטבר של כל אלה, ובשים לב למהותו של התיקון המדובר, אינני רואה להיעתר לבקשת המאשימה לתיקון כתב-האישום לאחר שהנאשם העלתה טענות מקדמיות ומסר תשובתו לאישום, והיא נדחית.

אשר על כן, בקשת ההגנה לביטול כתב-האישום בשל סירוב המאשימה להפנות את הנאשם להסדר מותנה, נדחית בזאת משלא נמצאה לי עילה להתערב בשיקול-דעתה של הרשות המוסמכת.

הבקשה וטיעוני הצדדים כנגד המבקש הוגש כתב אישום האוחז שלושה אישומים.

האישום הראשון מייחס לנאשם עבירות של עריכת נגיף מחשב, לפי סעיף 6(א) לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המחשבים") העברת נגיף ממחשב למחשב של אחר, לפי סעיף 6(ב) לחוק המחשבים, חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת, לפי סעיף 5 לחוק המחשבים וכן עבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981.

ב"כ המשיבה טענה כי בכל הנוגע לכונן הקשיח ממחשבו של המתלונן – אין החומר מצוי בידי המשיבה, וממילא נמחקו ממנו הקבצים.

...

עם זאת לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי בהודעות שהוגשו לתיק לאחר הדיון, אני סבורה כי לא הונחה כל תשתית ראייתית לטענותיו של המבקש, לפיהן יש בחומר המבוקש, אשר אינו מצוי בידיה של המשיבה, כדי לסייע לו בהגנתו.

אשר על כן הגעתי למסקנה כי יש להורות על דחיית הבקשה, ללא צורך לשמוע את עמדתם של המתלונן, של החברה ושל העד ליבל.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

בכתב האישום שבפני מואשם הנאשם, מר אבי גל (להלן: "הנאשם") בבצוע עבירה של חדירה לחומר מחשב שלא כדין, עבירה לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המחשבים") ועבירה של מחיקת חומר מחשב, עבירה לפי סעיף 2(2) לחוק המחשבים.

...

בתום ההפסקה הודה הנאשם בביצוע העבירות המיוחסות לו. החוקר המשטרתי רס"ר יורם אפרתי תיעד במזכר שערך ביום 2.3.2011 (מסומן ת/5) מה אירע במהלך ההפסקה: "היום תחקרתי את החשוד ... והוא הכחיש בתוקף את כל המיוחס לו. לאחר שכמעט סיימתי את גביית הודעתו הצגתי לו ... את צילומי המסך של ניסיונות הכניסה מרחוק אל מחשבי חברת טוטנאור ואז הוא אמר לי שאין לו מה לומר. אמרתי לו שעכשיו זה הזמן לחשוב בטרם יענה על כל שאלה אחרת, ושאני ממליץ לו בחום להיוועץ בעו"ד. הוא אמר שאינו זקוק לעו"ד ושאל אותי מה צפוי לו, כי הוא יודע שהעונש על העבירה הינו 3 שנים בכלא. הסברתי לו כי זהו העונש המרבי הקבוע בחוק, וכי יש כאן 2 עבירות שזהו העונש בגין כל אחת מהן וכי בלי שום קשר למה שהוא יאמר אני סבור כי התיק לא יגיע לבית המשפט, אך איני יכול להבטיח זאת. היות וראיתי כי הוא מהסס, החלטתי לעשות הפסקה בחקירה. ירדתי עם החשוד אל מחלק הזיהוי ... שם החשוד אמר לי כי חבל על הזמן, ושהוא מחליט להודות ורק שואל במה ייסגר העניין. אמרתי לו שאני ולא אף אחד אחר יכולים להבטיח לו הבטחה כלשהיא, וששוב אני מציע לו להתייעץ עם עו"ד ... הוא אמר לי שאינו מעוניין בעו"ד והוא מעדיף לגמור את העניין היום ...". בעדות שמסר החוקר בבית המשפט הוא חזר והפנה למזכר (מסומן ת/5): "אני מפנה למזכר ובגוף המזכר אני כותב שאינני יכול להבטיח דבר כזה ... כשרשמתי את המזכר זה היה נכון לשעתו... היום לאחר 6 שנים לא יכול להוסיף או לגרוע

נראה עם כן שעל אף שהחוקר הביע את עמדתו, לפי ניסיונו, הרי שהנאשם הוא שבחר בסופו של דבר להודות, ואף המשיך והודה בפני בית המשפט ולא ניסה לחזור בו מהודאתו.

אשר על כן החלטתי להרשיע את הנאשם בביצוע עבירות בהן הוא מואשם בכתב האישום, עבירה של חדירה לחומר מחשב שלא כדין, לפי סעיף 4 לחוק המחשבים ועבירה של מחיקת חומר מחשב, עבירה לפי סעיף 2(2) לחוק המחשבים.

עניינו הסתיים באי הרשעה והוא נידון לצוו של"צ. ערעור על הכרעת הדין שהגיש הנאשם נדחה (העירעור עסק בעתירה לביטול כתב האישום בטענה להגנה מן הצדק בשל כך שהמאשימה לא הסכימה לסיים את העניין בהסדר מותנה והערעור כאמור נדחה); ע"פ 51468-01-14 דורון בן שושן נ' מדינת ישראל (14.8.2014), בו נידון עניינו של נאשם בעבירות חדירה לחומר מחשב ושיבוש והפרעה למחשב בכך שלאחר שעזב את מקום עבודתו חדר שלא כדין ממחשבו הביתי אל רשת המחשבים של החברה ואל שרתי המחשבים של שלוש לקוחות החברה תוך מחיקת חומרי מחשב.

...

סבור אני שמדובר בהערכה מחמירה של העונש הראוי מטעם שירות המבחן, באופן שאינו מצביע על המלצה שלילית אלא על החמרה מעבר לנדרש.

סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר על תנאי למשך 3 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שנתיים את העבירה בה הורשע.

אני מחייב את הנאשם לבצע 120 שעות של"צ בהתאם לתוכנית שיגיש שירות המבחן בתוך 30 יום.

גרסה מותרת לפירסום רקע הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן האוחז עשרה אישומים, בעבירות הבאות: חדירה למחשב כדי לעבור עבירה אחרת, לפי סעיף 5 לחוק המחשבים, תשנ"ה-1995 (להלן:"חוק המחשבים") (ריבוי עבירות); פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(5) בצירוף סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") (ריבוי עבירות); מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

הודאת הנאשם בכתב האישום המתוקן התקבלה במסגרת הסדר טיעון, לאחר שבית המשפט קיבל טענה מקדמית שנטענה על ידי ההגנה והורה על מחיקת הוראות חיקוק מסויימות בכתב האישום המקורי, כמפורט בהחלטה מיום 25.3.2020.

· ת"פ 23061-07-15 מדינת ישראל נ' עזרן ואח' (20.3.2016), מתייחס לעבירה אחת של פגיעה בפרטיות ועבירות נוספות שאינן קשורות; ת"פ 1828/05 מדינת ישראל נ' ישורון משה, (14.7.2005) דן בעבירת פגיעה בפרטיות ובעבירת הפרת הוראה חוקית; ת"פ 1256/01 מדינת ישראל נ' רבקה צדוק (8.10.02) ות"פ 37602-03-11 מדינת ישראל נ' מועלם (4.3.12), מתייחסים לאישום אחד בלבד של עבירות חדירה לחומר מחשב ופגיעה בפרטיות וכן עבירות נוספות שאינן קשורות.

...

בהתחשב בעקרון המנחה של ההלימה, ולאחר ששקלתי את מידת הפגיעה בערכים המוגנים, את נסיבות ביצוע המעשים וכן הפסיקה הנוהגת, אני קובע כי מתחם הענישה ביחס לאישום החמישי נע בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שרות ועד ל-12 חודשי מאסר, לצד ענישה נלווית.

בשים לב לאופי האירועים השונים והרקע הדומה לביצועם, החלטתי להטיל על הנאשם עונש אחד כולל ביחס לכל האירועים אשר יתחשב בכל מתחמי הענישה ובמידת הסטיה הנדרשת מהם נוכח שיקולי השיקום.

לפיכך, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר למשך 15 חודשים, בניכוי ימי מעצרו בין התאריכים 22.4.2018-7.3.2018.