האישום וההרשעה
ביום 24.10.2022 הורשע הנאשם על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר דיוני, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335(א)(1)+(2) וסעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וניסיון לחבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.
בין השאר, ניפצו הפורעים את חלונות המסעדה "שווארמיה סהרה" ברחוב בן גוריון 73 בבת-ים, שנמצאת בבעלות אזרח ערבי (להלן: "המסעדה") ובזזו אותה.
כך, בין היתר, בע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' ירון רייכמן (7.2.2005) נקבע כי:
"תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, הייתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מילחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך. חברתנו הפכה להיותה חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. בבואנו לגזור עונשים על עבריינים כמשיב שלפנינו, שומה עלינו לשוות נגד עינינו לא רק את המשיב ואת צורכי שקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים-בכוח שייעשו אם לא נגיב בחומרה על מעשים כמעשה המשיב".
כב' השופט נ' הנדל קבע בע"פ 6910-09 איבראהים הדרה נ' מדינת ישראל (9.5.2010), כך:
"האלימות המתפשטת חושפת את החברה במערומיה מדי יום ביומו. האלימות אינה מפלה בין עיר לכפר, בין צפון לדרום, ובין זקן לצעיר. בצוק העיתים אין מנוס מלנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריינים צריכים לכך – הציבור צריך לכך. אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח 'למען יראו וייראו'".
בית המשפט העליון עמד לא אחת על החומרה הגלומה בהתפרעויות המונים, אשר מציבות סכנה ישירה וממשית לחיי אדם, ואף עלולות להוביל לפגיעות רציניות בגוף ורכוש, בדומה למעשים שארעו במקרה זה (ראו למשל: ע"פ 3982/22 מדינת ישראל נ' מוחמד חג'וג' (27.10.2022) (להלן: "עניין חג'וג'"); ע"פ 901/22 מדינת ישראל נ' מוחמד אסווד (24.2.2022); ע"פ 2285/05 מדינת ישראל נ' אסחאק חמד (5.12.2005)).
אוחנינה הנו אחד המשתתפים בארוע מושא כתב האישום בהליך זה. להבדיל מהנאשם שלפני, אוחנינה הגיע לטיילת בבת ים לאחר שנודע לו ברשתות החברתיות על ההתארגנות לפגוע באזרחים ערבים ובעסקים בבעלותם ועל מנת ליטול בה חלק.
...
מכל המקובץ, מצאתי למקם את עונש המאסר בפועל, שיש להשית על הנאשם מעט מתחת לרף התיכון של מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו.
מכאן מתבקשת אף מסקנה שנייה: ההשוואה הראויה אינה בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין יסודות העבירה בה הורשע הנאשם, כפי שהיא מופיעה בספר החוקים.
בעניין מסילתי נקבע כי יש בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כבענייננו, כדי להפעיל מאסר מותנה, שהתנאי נוגע לעבירה של תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין) או תקיפה הגורמת חבלה ממשית (לפי סעיף 380 לחוק העונשין):
"עבירות התנאי בענין שלפנינו הן תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. היסודות של עבירות אלה הם נגיעה בגופו של אחד ללא הסכמתו מתוך מודעות לפעולה זאת (תקיפה), ונגיעה בגופו של אדם ללא הסכמתו, כשנגיעה זו גורמת חבלה של ממש, כשלנאשם מודעות לכך. הלכה למעשה הורשעו המערערים בחבלה חמורה (בנסיבות מחמירות). משמעותה של הרשעה זו, בנסיבות הענין שלפנינו, היא כי הם בוודאי נגעו בגופו של אחד (המתלונן) ללא הסכמתו, מתוך מודעות לפעולה זו, ובכך קיימו את היסודות של עבירת התקיפה, והתוצאה של חבלה חמורה כוללת בחובה, הן בצד העובדתי והן בצד הנפשי את התוצאות של חבלה של ממש. נמצא, כי בהתנהגות עליה הורשעו המערערים, הלכה למעשה, הם קיימו את כל היסודות לגיבושה של עבירת התנאי, ועל כן בדין קבע בית-משפט קמא כי הוא מוסמך להפעיל את התנאי".
נוכח כל האמור, נחה דעתי כי יש בעבירות בהן הורשע הנאשם בהליך כאן כדי להפעיל את המאסר המותנה שנגזר עליו בבבית המשפט השלום בתל אביב ביום 25.11.2020, במסגרת ת"פ 19608-10-19, אשר צורף לת"פ 20579-03-20.
