כתב אישום: התנהגות מסוכנת, נהיגה בקלות ראש וחבלה של ממש

הנאשם הורשע על פי הודאתו הן בתיק דנן (להלן: "התיק העקרי") והן בתיק 1322-01-16 של בית משפט זה (להלן: "תיק הצירוף") בעבירות של אי ציות לתמרור עצור, אי מסירת פרטים בתאונת נפגעים, אי הגשת עזרה לנפגע בתאונה, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, נהיגה בקלות ראש (2 עבירות), היתנהגות שגרמה נזק לרכוש ולגוף, גרימת חבלה של ממש, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח.

טיעוני הצדדים וראיות לעונש ב"כ המאשימה הפניתה לעובדות כתב האישום בתיק העקרי ובתיק הצירוף, לעבירות שבהן הורשע הנאשם וטענה שמדובר באירועים חמורים שמעידים על היתנהגות מסוכנת של הנאשם.

מיתחם העונש ההולם בתיק הצירוף אשר לחומרת העבירה והפגיעה בערכים המוגנים - תאונת דרכים שגרמה לחבלה של ממש פוגעת בשלמות הגוף והנפש של הפרט ובפסיקה נקבע כי לאור ריבוי תאונות הדרכים, בהן נפגעים חפים מפשע עקב רשלנותם של נהגים פזיזים וחסרי זהירות, על הערכאות הדיוניות להירתם למלחמת חורמה בנהגים עבריינים, המסכנים מדעת ושלא מדעת את הציבור ולהביאם לשלם מחיר גבוה על הפרת נורמות וכללי ההיתנהגות הנאותים בכביש (ראו למשל, רע"פ 2564/12 קרני נ' מדינת ישראל (24.6.12)).

...

הצדדים לא התייחסו בטיעוניהם לשאלה האמורה, ברם בנסיבות שבהן עסקינן בשני אירועים שונים, שבוצעו בהפרש זמנים של 8 חודשים זה מזה וכוללים עבירות שונות, אני סבורה כי אין לראותם כאירוע אחד, אלא כשני אירועים נפרדים, שבגין כל אחד מהם ייקבע מתחם עונש הולם נפרד (ראו לעניין זה את ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014); ע"פ 61/15 מדינת ישראל נ' יוסף דלאל (3.9.15); ע"פ 4748/14 עוזי זליחה נ' מדינת ישראל (30.11.15); ע"פ 2519/14 אבו קיעאן נ' מדינת ישראל (29.12.14); דנ"פ 2999/16 ערן מזרחי נ' מדינת ישראל (22.5.16) והאסמכתאות שם).

בית משפט לתעבורה גזר על הנאשם 3 חודשי פסילה בפועל, קנס ופסילה על תנאי והנאשם לא ערער על חומרת העונש (הוגש ערעור על הכרעת הדין והערעור נדחה).

הנאשם, ללא כל סיבה, הבחין בהולכת הרגל באיחור ופגע בה. בנסיבות אלה אני קובעת כי רשלנותו של הנאשם בינונית.

סוף דבר בהתחשב בכל שפורט לעיל, הריני גוזרת על הנאשם, בגין שני האירועים ובגין מכלול העבירות שבהן הוא הורשע, את העונשים הבאים: אני פוסלת את הנאשם מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 14 חודשים בפועל, במצטבר לכל פסילה אחרת שהוטלה עליו.

לעניין נסיבות ביצוע התאונה - עסקינן בצבר חמור של עבירות, עקיפה מסוכנת בדרך לא פנויה תוך חצית קו הפרדה רצוף, נהיגה בקלות ראש, עקיפה תוך חצית קו הפרדה רצוף, חבלה של ממש והתנהגות הגורמת נזק, וכן בנסיבות בהן טמון סיכון רב למשתמשי הדרך, אשר יש בהן כדי להעיד כי המסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתו של הנאשם גבוהה.

כמתואר בכתב האישום, בתאונה נגרמו חבלות גופניות של ממש לנאשם ולשני מעורבים נוספים.

...

בעפ"ת (ב"ש) 11367-10-13 בריגה נ' מדינת ישראל (מיום 28.11.13), נדחה ערעורה של נאשמת שהורשעה בנהיגה רשלנית וגרימת תאונת דרכים.

לאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים וטיעוניהם, שקלתי את האינטרס הציבורי, עיינתי בפסיקה, נתתי דעתי לכך שמדובר בתאונה, בה נגרמו חבלות של ממש והסיכון הרב הטמון בעבירות המיוחסות לנאשם הוא גבוה במיוחד ומאידך, נתתי דעתי לזמן שחלף מאז התאונה, לכך שהנאשם עצמו נפגע קשה בתאונה ואושפז, לעברו התעבורתי ולכך שהפנים את לקחי התאונה, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: אני דנה את הנאשם ל- 3 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 2,500 ש"ח .

בית המשפט מקריא את עקרי ההחלטה <#5#> החלטה זו היא בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בהתאם לסע' 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, לאחר שבמקביל הוגש נגדו כתב אישום (מתוקן) המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה תקף (פקע בתאריך 17.1.13), ללא ביטוח וללא רישיון רכב תקף.

טען כי היתנהגותו של המשיב מלמדת על רמת מסוכנות גבוהה וכי אין לתת בו האמון הנידרש לצורך חלופת מעצר.

טען כי מסוכנותו של המשיב עולה משילובם של המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, התכיפות בבצוע מעשיו ועברו התעבורתי המכביד ובקש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

המשיב נוהג משנת 1980 וצבר לחובתו 65 הרשעות קודמות, הכוללות בין היתר עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, אי ציות להוראות שוטר במדים, נהיגה בקלות ראש, תאונה שגרמה לחבלה של ממש ועוד.

...

בבש"פ 2719/08 פארס נ' מ"י (1.4.08) פסק כב' השופט דנציגר כדלקמן: "כלל ידוע הוא כי אין להורות על מעצרו של נאשם בביצוען של עבירות תעבורה עד תום ההליכים נגדו, אלא במקרים חריגים בלבד, בהם קיים חשש אמיתי כי אף חלופת מעצר לא תהווה מענה להגנת הציבור מפני מסוכנות הנאשם [ראו למשל: בש"פ 7352/04 מדינת ישראל נ' אבו כואדי (לא פורסם, 9.8.04)]." לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה כי ניתן לנטרל ולאיין את מסוכנותו של המשיב על ידי חלופת מעצר הכוללת בין היתר, מעצר בית מלא בפיקוח מתאים, הפקדה כספית משמעותית, התחייבות עצמית וערבויות של צדדים שלישיים שיפקחו על המשיב והרחקתו מכל צורה של נהיגה לרבות ע"י פסילתו עד לתום ההליכים כנגדו.

אני סבורה כי מעצר בית מלא במכלול נסיבותיו של תיק זה, בנוסף לתנאי השחרור הנוספים, יש בו כדי לאזן בצורה מידתית ונכונה בין הצורך להגן על הציבור בכללותו, לרבות ציבור המשתמשים בדרך מפני הסיכון שבנהיגתו של המשיב, לבין הזכות לחירות.

התוצאה מכל האמור היא, כי אני מורה על שחרורו של המשיב ממעצר בתנאים המצטברים הבאים: המשיב ישוחרר לתנאי "מעצר בית מלא", קרי – הוא יהיה מוגבל בתנועותיו וישהה בביתו אשר ברח' קפלן 6 דירה 1, קרית ים, במשך כל שעות היממה, וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק 4286-01-17.

הנאשם הורשע, על בסיס הודאתו, בעבירות של מהירות בלתי סבירה, נהיגה ברכב לא תקין שהוחלט לאסור את השמוש בו, נהיגה בקלות ראש, חבלה של ממש, היתנהגות הגורמת נזק ונהיגה ללא ביטוח.

נטען שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום בהזדמנות הראשונה, חסך זמן שפוטי יקר, וקיבל עונשו "משמיים", נוכח הצלקת שנותרה בראשו.

בתד (ב"ש) 3555-03-20 מדינת ישראל נ' שני ארוצקר (29.7.20) - בעבירות של סטיה מנתיב נסיעה, אי שמירה על הימין, נהיגה בקלות ראש, מעבר קו הפרדה רציף, וחבלה של ממש, נקבעו רף רשלנות בינוני, ורף חבלה גבוה, כשהנאשמת החלימה כימעט לחלוטין, צוין שמיתחם הענישה נע בין 3 חודשי פסילה ל-8 חודשים.

יודגש שנוכח וותק נהיגתו הקצר, בהיעדר הרשעותיו אין כדי להעיד על העידר מסוכנות.

...

האזנתי לעתירת הסנגור להמנע מרכיב של פסילה, נוכח חבלתו של הנאשם עצמו, אולם אני סבורה שנוכח רף הרשלנות הגבוה של הנאשם בתאונה, כשבעת התאונה הנאשם היה נהג חדש, לא ניתן להמנע מרכיב של פסילה.

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: אני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 חודשים.

אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 1,500 ₪.

לעניין מסוכנותו של המבקש, זו נלמדת מעצם העבירות בגינן קיים יסוד להניח כי יוגש כתב אישום: היתנהגות הגורמת נזק, חציית קו הפרדה רצוף, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש.

...

לעניין קיומן של ראיות לכאורה, נקבע כי "הרף הנדרש לראיות לכאורה, הוא רף מינימלי בדומה להלכה הנוהגת בדיני המעצרים. בית המשפט אינו בוחן או בודק מהימנות העדים, או משקל הראיות אלא בוחן האם יש די בחומר הגולמי שבפני הקצין כדי לבסס הנחה כי יוגש כתב אישום. מקום בו חומר החקירה מגלה על פניו, בבחינה לכאורית, המקיים יסוד סביר להרשעה, ובפרט מקום בו חומר החקירה הוא כזה שהרשעה או הזיכוי תלויים במידת האמון או חוסר האמון, שהשופט היושב בדין ייתן אמון בגרסה המפלילה, אז המסקנה המשפטית היא שקיים יסוד סביר להרשעה. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל." (ראו למשל ע"ח (מחוזי חיפה) 48511-08-20 מחמוד נ' מדינת ישראל, 25.8.20, כב' השופט מאזן דאוד).

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.