כתב אישום: השלכת פסולת נוזלית מתוך רכב

כתב האישום: כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין השלכת פסולת ביניין ברשות הרבים, מעשה המגבש עבירה לפי סעיפים 2 ו-13 (ג)(1א)(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון").

במהלך הסיור הבחינו בנאשם מס' 3 כשהוא שופך נוזלי בטון בשטח המרחב הצבורי מתוך משאית המצויה בבעלות נאשמת מס' 1 הנושאת לוחית רשוי מספר 86-038-52 (להלן: "המשאית").

סעיף 4 לחוק שמירת הניקיון קובע בס"ק (א) כי: "הוכח כי פסולת או פסולת ביניין הושלכו מתוך רכב, רואים לעניין סעיף 2, את בעל הרכב או את האדם האחראי לרכב, כאילו הוא השליך את הפסולת או את פסולת הבניין, זולת אם הוכיח שלא הוא עשה כן...". כאמור, הנאשמים לא הביאו כל ראיה מצידם.

...

יחד עם זאת, ולאור עדויות הפקחים ומנגד אי הצגת ראיה כלשהי שיש בה כדי לסתור עדויות אלו, אין אני סבורה כי פגמים אלו הינם בבחינת פגמים היורדים לשורש העניין אשר מנעו מהנאשמים את האפשרות להתגונן כנגד האישומים נגדם באופן המחייב את ביטולו של כתב האישום.

כפי שנפסק בעניין בורוביץ: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר" (שם, בעמ' 807).

לסיכום משהוכחו יסודות העבירה, ולא מצאתי לקבל את טענות הנאשמים בנוגע להגנה מן הצדק, אני מרשיעה את הנאשמת 1 ואת הנאשם 3 בעבירות בהם הואשמו בפניי.

ביום 9.11.16, הוגש כנגד הנאשמת כתב אישום, המייחס לה עבירה של השלכת פסולת נוזלית מתוך רכב, עבירה לפי סעיף 13 (ב) לחוק שמירת הניקיון תשמ"ד 1984 וצו סדר הדין הפלילי (ברירות משפט - שמירת הניקיון), התש"ס 2000.

...

טענות המאשימה לפיהן הנאשמת קיבלה את הקנס במועד האירוע דינן להידחות, שכן הנאשמת לא נקנסה בקנס נשוא הדיון.

די בכל האמור להורות על זיכוי הנאשמת וכך אני מורה.

נוכח כל האמור, לא מצאתי להידרש ליתר הטענות שהועלו על ידי הצדדים.

כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות על חוקים הנוגעים באיכות הסביבה – עבירות לפי חוק המים, תשי"ט-1959 [להלן: "חוק המים"], חוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984 [להלן: "חוק שמירת הניקיון"], חוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 [להלן: "חוק למניעת מפגעים"]; ולנאשם 11 גם עבירה לפי חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 [להלן: "חוק גנים לאומיים"].

הנאשמים לא נימנעו מבצוע פעולה שיש בה כדי לזהם מקור מים וכן השליכו חומרים נוזליים בקירבת מקור מים, הנאשמת ונאשם 11 השליכו פסולת המכילה חומר מסוכן ברשות הרבים ולכלכו את רשות הרבים.

השביל מצוי כ- 200 מטרים מדרום לנחל צין ולנקודת הפגיעה המתוארת באישום הראשון, בתחום גן לאומי "גן הפסלים". לצורך חשיפת קטע הצנור הרלוואנטי ושיפוצו, נחסם השביל לגישת מטיילים וכלי רכב.

במעשיהם אלו השליכה הנאשמת פסולת המכילה חומר מסוכן ברשות הרבים ולכלכה את רשות הרבים; הנאשמים 9 ו- 10 הפרו את חובתם לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה זו. לאור המתואר באישום השני יוחסו לנאשמים עבירה של זהום מים בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 20ב בצרוף סעיף 20כא(א) וסעיף 20כא(ג) בחוק המים, לנאשם 9 בצרוף סעיף 20כב בחוק המים.

הנזק שניגרם במקרה דנן הוא עצום שעה שכתוצאה מהמתואר באישום הראשון פרצו מהצנור כ- 722 מ"ק דס"ל, מתוכם נשאבו בפעולות החרום כ- 100 מ"ק דס"ל, וזוהם שטח של כ- 60 דונם.

...

סוף דבר סבורתני כי עתירת המאשימה לעונש היא מקלה אך נכונה בנסיבות העניין, לאור האמור מצאתי כי יש לאמץ את הסדר הטיעון, זאת חרף העובדה כי ההסדר בעניינו של הנאשם 9 מקל עד מאוד, שכן אינו כולל קנס או התחייבות אלא עבודות של"צ בהיקף שאיננו גבוה חלף זאת.

אני מרשיעה את הנאשמים 7 ו- 9 בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

לאור כלל האמור לעיל אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשמת: קנס בסך 500,000 ₪.

כתב האישום הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת הוכחות בעבירות הבאות: נאשמים 4 ו- 5 הורשעו בעבירות של ליכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים בנגוד לסעיפים 2, 4 ו-13(ב) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד – 1984 (להלן – "חוק שמירת הניקיון") ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין"), נאשמים 2 ו-3 הורשעו בניסיון לעבור עבירה של ליכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים.

נאשמים 4 ו-5 הורשעו גם בעבירות של גרימת ריח חזק או בלתי סביר המפריע או עלול להפריע לאדם המצוי בקירבת מקום או לעוברים ושבים בנגוד לסעיפים 3, 11(א)(1) ו- 14 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א 1961 (להלן – "חוק למניעת מפגעים"), אי המנעות מפעולה העלולה לזהם מים והשלכה של חומרים מוצקים נוזליים או גזיים לתוך מקור מים או בקירבתו, עבירות לפי סעיפים 20ב(א) ו- 20ב(ב) לחוק המים, תשי"ט 1959 (להלן – "חוק המים"), נאשמים 2 ו-3 זוכו מעבירות אלה.

נאשם 4 בדבריו האחרונים ציין שהוא אב ל-14 ילדים, שניים מתוכם מטופלים בבית החולים.

המערערים השליכו פסולת לרבות צמיגים וגרוטאת רכב, שהוצתה בהמשך.

...

לאור כל האמור עתר ב"כ הנאשמים להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים: על נאשם 3 קנס בסך 5,000 ₪.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקשת, ציין כי ראוי להטיל גם מאסרים מותנים, קבע כי המתחמים גבוהים יותר מאשר אלו שהציג בית משפט קמא – כך לדברי ערכאת הערעור: "סבורים אנו שהמתחמים המקובלים בפסיקה הרלוונטית גבוהים מאלה שהציב בית משפט קמא. בקביעת שיעורי הקנס, הבאנו אפוא בחשבון את מתחמי הענישה המקובלים בפסיקה כשמטרת הפסיקה היא להרתיע את הנאשמים מלהתייחס בהפקרות לאיכות הסביבה", לאחר שנלקח בחשבון שאחת המשאיות היתה תפוסה תקופה ארוכה, וכי אין זה דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם משיבים כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, הוטלו על המשיבים הקנסות הבאים: 60,000 ₪, 25,000 ₪ ו- 15,000 ₪ בהתאמה, הוגדלו ההתחייבויות ועל משיבים 2 ו-3 והוטלו מאסרים מותנים בני 3 חודשים למשך שנתיים.

לאור כל האמור אני קובעת כי מתחם העונש ההולם לכל אחד מהנאשמים הוא כדלקמן: נאשם 2 – בגין העבירות של ניהול עסק להובלת פסולת ללא רישיון עסק מתאים, וניסיון השלכת פסולת ברשות הרבים באמצעות משאית ונגרר שבבעלותו – מתחם העונש ההולם נע מקנס בסך 60,000 ₪ ועד לקנס בסך 200,000 ₪.

יסודותיה העובדתיים של העבירה המיוחסת לנאשמים מתקיימים במקרה שבפניי: יסוד ה"הזרמה" - מי הקולחין הוזרמו לאפיק נחל הקישון עקב פגיעת המקדח בקוו הקולחין; יסוד "מקור המים" - סעיף 2 לחוק המים מגדיר את מקורות המים כדלקמן: "מקורות המים לעניין חוק זה הם המעיינות, הנחלים, הנהרות, האגמים ושאר זרמים ומקוים של מים, בין עיליים ובין תחתיים, בין טבעיים ובין מוסדרים או מותקנים, בין שהמים נובעים או זורמים או עומדים בהם תמיד או לפרקים, לרבות מי נקוז ומי שופכין".  יסוד ה"חומר" - חוק המים אינו מגדיר מהו חומר, ואולם סעיף 20ב הנו סעיף רחב, הכולל גם חומרים מוצקים, נוזלים וגזיים, כך שניתן לומר כי מי קולחין הנם חומר נוזלי.

חוק שמירת הניקיון סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון קובע: "לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים"   סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון מתייחס לאחריות נושא משרה בתאגיד, בקובעו: "(א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו – קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה.

" (ב) נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו"   סעיף 13(ו) לחוק שמירת הניקיון קובע, כי "עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה", ומשכך די בהוכחת היסוד העובדתי נשוא כתב האישום, שעניינו השלכת פסולת ולכלוך רשות הרבים, בכדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי הנאשמים, וזאת להבדיל מהאישומים לפי חוק המים, שם נידרש יסוד נפשי בכדי להרשיע בבצוע העבירות, נכון ליום ביצוען.

לא יכולתי להבין את זה. דוקא עשינו את כל הפעולות כדי למנוע ופתאום יש חור" בחקירתו במישטרה לא העלה הנאשם 2 על דעתו, שהקידוח נעשה במקום שסומן ע"י נציג חברת מקורות, ככל הנראה מתוך מחשבה שהסכוי שהנציג המוסמך יטעה בסימון מקום הקדוח, עד כדי סימונו מעל לקו קולחין של חברת מקורות עצמה, הנו קטן ביותר, על כן טען את שטען בפני החוקר.

...

בנוגע לעבירה על חוק שמירת הניקיון, שהיא עבירה מסוג של אחריות קפידה, הרי ששוכנעתי שהנאשמים נהגו ללא מחשבה פלילית, ללא רשלנות ועשו את כל שניתן כדי להימנע מביצוע העבירה, בכך שהנאשמים 1-2 ביצעו את מלוא התיאומים הנדרשים אל מול הרשויות וגורמי התשתית, ונאשמים 3-4 ידעו שבוצעו מלוא התיאומים, והם קדחו במקום שניתן להם ע"י הנאשמים 1-2, לאחר שראו את הסימון באדום שבוצע ע"י נציג מקורות.

שוכנעתי שאיש מהנאשמים לא חשד שנקודת הקידוח שסומנה ע"י איש מקורות ממוקמת מעל לקו קולחין, ואיש מהם לא יכול היה לחשוד בכך, משתואם המקום, כאמור, עם כל הגורמים המוסמכים.

לסיכום, לא עלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש שהנאשמים ביצעו עבירה כלשהי מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, על כן הנני מורה על זיכוי כל הנאשמים מכל העבירות המיוחסות להם.