על פי האישום השלישי, ביום 31.5.2005 היתקשר המערער אל המתלוננת, שאל אותה מדוע הגישה את התלונה נגדו ואמר לה כי המעשים המיוחסים לו לא היתרחשו וכי אם ייכנס לכלא לא יחזיק מעמד משום שהוא חולה ועלול לקבל התקף לב. על פי כתב האישום, עשה המערער מעשים אלו בכוונה למנוע או להכשיל את החקירה הפלילית וכי שיבש הליכי משפט והטריד את המתלוננת ולכן יוחסו לו עבירות של שבוש הליכי חקירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין והטרדת עד (לפי סעיף 249 לחוק העונשין).
...
יצויין בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי דחה את גרסת הרופאה לפיה אינה זוכרת כי בדקה את המתלוננת וקיבל את גרסתה של האם, הן לעניין עצם עריכת הבדיקה והן לעניין התשובה שניתנה על ידי הרופאה:
"לאחר שמיעת כל הראיות ולאור 'התפתלויותיה' של הרופאה, אני סבורה, שהסבריה של [האם] הם ההסבר האמיתי להכחשות הרפות של הרופאה. למעשה, אין לי ספק כי ש[האם] אכן לקחה את המתלוננת לבדיקה, אין לי גם ספק שהרופאה לא הייתה מעוניינת לבצע את הבדיקה – אך לבסוף התרצתה, כטובה אישית ללקוחה ותיקה וכדי להרגיע את חששותיה – ובדקה את המתלוננת מבלי שהדבר נרשם בשום מקום. אין לי גם ספק שהתשובה שניתנה על ידה – היא התשובה שזכרו [האם] והמתלוננת: המתלוננת עדיין בתולה... אך נמצאו סימני פגיעה..." (פסקה 23 להכרעת הדין).
חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת מצא בית המשפט בהתנהגותו המפלילה של המערער – הן בניסיונו לצאת מן הארץ זמן קצר לאחר שהוגשה התלונה נגדו והן ניסיונו להשפיע על המתלוננת ולשכנעה לבטל את התלונה נגדו – ובגרסתו של המערער אודות התנהגותו, שאותה מצא בית המשפט המחוזי כגרסה שאין בה אמת.
לנוכח כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על כל רכיביו.
