כתב אישום: גרימת נזק, רשלנות ונהיגה ללא ביטוח בתאונת דרכים

האשמה ומהלך הדיון הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות הבאות: נהיגה ברכב ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970; היתנהגות הגורמת נזק - עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); אי שמירה על רווח – עבירה לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה; נהיגה כשברמזור אור אדום - עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה; נהיגה בקלות ראש - עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה"); גרימת חבלה של ממש – עבירה לפי 38(3) לפקודת התעבורה; נהיגה במהירות בלתי סבירה - עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה.

על פי היתרשמות שירות המבחן, בארוע מושא כתב האישום פעל הנאשם בחוסר זהירות ופזיזות ללא יכולת להפעיל שיקול דעת הולם, כאשר דפוס היתנהגות זה מהוה גורם סיכון להישנות היתנהגות פורצת גבולות ובעייתית בעתיד.

ראיות הנאשם וטיעוניו לעונש ההגנה הגישה תלושי שכר, תעודת גירושין, כתב הסמיכה לניהול מקצועי בתחום מכונאות רכב מנועי וצו לפתיחת הליכי חידלות פירעון, לראיה בדבר מצבו המשפחתי והכלכלי של הנאשם ונחיצות רישיונו, וכן הסכם עם הנפגע לכסוי ניזקי האופנוע.

בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים של תאונת דרכים שגרמה חבלה של ממש נגזרו על נאשמים עונשים במנעד רחב שנע בין פסילת המינימום הקבועה בחוק, בת 3 חודשים, קנס ופסילה על תנאי, במקרה בו הרשלנות נמוכה והחבלות קלות, ועד מאסר בן מספר חודשים (על פי רוב בעבודות שירות) ופסילה ארוכה של שנים, כאשר רמת הרשלנות גבוהה והחבלות קשות.

כן נראה כי בתי המשפט נמנעים מהשתת עונש של מאסר בפועל במקרה בו נגרמה תאונת דרכים ללא עבירות נילוות חמורות (כדוגמת נהיגה בשיכרות, נהיגה ללא רישיון נהיגה או בזמן פסילה), אלא במקרים בהם מדובר בחבלות של ממש ברף הגבוה מאוד המותירות את חותמן על הנפגעים לאורך זמן, כאשר הם סובלים מנכות צמיתה ונדרשים לשקום ארוך.

...

לאחר שבחנתי את כל האמור לעיל אני קובעת כי בנסיבות העניין ובשים לב לרמת הרשלנות וחומרת החבלות מתחם העונש ההולם לעבירות בתיק זה נע מ-5 עד 12 חודשי פסילה, צו של"צ, פיצוי לנפגע העברה ורכיבי ענישה צופי פני עתיד, בכלל זאת מאסר על תנאי ללא רכיב מאסר בפועל.

לאור האמור לעיל ותוך מתן דגש לשיקולי השיקום המפורטים בתסקיר שירות המבחן, הגעתי למסקנה כי יש למקם את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של המתחם וכך אני עושה.

בהתחשב בכל האמור לעיל, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: פיצוי לנפגע העבירה אופיר אילוז ת.ז. 038614830 בסך 1,500 ₪.

בכתב האישום הואשם הנתבע בנהיגה ברשלנות, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, נהיגה ללא ביטוח, גרימת נזק, סטייה מנתיב נסיעה וכן שימוש ברכב ללא רשות הבעלים (עבירה לפי סעיף 413ג' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") (פרק ב' לכתב האישום, ת/2).

לעניין זה ראו דברי בית המשפט בת.א. (שלום חיפה) 37573-02-10 נג'יב סלמאן נגד "קרנית" – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (4.10.2011) (כב' השופטת ע' חן ברק, סעיף 45 לפסק הדין) בכל הנוגע לנפקות ההחלטה שלא להאשים את הנהג בעבירה של נהיגה ללא רשות בעלים: "ודוק - משהוכח כי השמוש בטרקטור נעשה ללא רשות בעליו, ותוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), הרי שאין בעובדה שהנתבע לא הורשע בכתב האישום שהוגש נגדו בעבירה זו כדי לשנות, הגם שכאמור לעיל העבירה בוטלה ותחתיה חוקק סעיף 413ג' לחוק העונשין שיסודותיו שונים מהעבירה הנדונה." אשר על כן, אני קובעת כי התובע ידע כי השמוש ברכב נעשה ללא רשות בעליו.

...

משקבעתי כי התביעה אינה מגלה עילה לפי חוק הפיצויים, דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות – וכך אני קובעת (לעניין זה ראו פסק דינו של כב' השופטת ד' צרפתי בת"א (נצ') 32969-04-11‏ ‏ ראמי טנוס נ' א' ס'‏ (6.10.2013), סעיף 40 לפסק הדין, ערעור שהוגש ונדון בע"א 7786/13 – נמחק).

ח – סופו של דבר אשר על כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

לאחר שעיינתי בפירוט ההוצאות ושקלתי את כלל נסיבות העניין, אני מחייבת את התובע לשלם לקרנית הוצאותיה בסכום כולל של 8,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.

לאור האמור הורשע הנאשם בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים (2 עבירות) – עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961, נהיגה בקלות ראש – עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961, נהיגה בחוסר זהירות – עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות + סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, היתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף – עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, נהיגה שלא בימין הקיצוני של הכביש – עבירה לפי תקנה 35 לתקנות ונהיגה ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970.

בפסיקה התואמת לענייננו נקבע לא אחת, כי מרכיב חשוב ברמת הענישה בתיקי תאונות דרכים הנו תוצאות התאונה כמו גם חומרת העבירה, אולם יש לשקול גם רשלנות תורמת של הנפגע וכן נסיבות אישיות של הנאשם (ר' ת"ד(ת"א) 2659-04-14 מ"י נ' רפאל ביטון [ניתן ביום 22.1.15, פורסם בנבו] והפסיקה שהובאה שם).

עם זאת, לא ניתן להיתעלם מהעובדה שבכתב האישום לא צויינה כל חבלה שנגרמה לנפגעים, כך גם לא בטיעונים לעונש ולא הוגשה כל אסמכתא רפואית.

...

על כן ולאור כל האמור לעיל, בהתחשב בנסיבות המקרה דנא, אני קובע כי מתחם העונש ההולם ביחס לעבירה של נהיגה תחת השפעה הינו ממאסר הצופה פני עתיד ועד מספר חודשי מאסר בפועל בודדים, לביצוע בעבודות שירות, ותקופת פסילה בין 3 חודשים ל- 18 חודשים לצד ענישה נלווית.

לאור האמור לעיל, בהתחשב בשיקולים האמורים ובנסיבות המקרה דנא, אני קובע שמתחם העונש ההולם ביחס לעבירות של נהיגה בחוסר זהירות וגרם נזק, הינו ממאסר הצופה פני עתיד ועד מספר חודשי מאסר בפועל בודדים, לביצוע בעבודות שירות, ותקופת פסילה בין 4 חודשים ל- 28 חודשים לצד ענישה נלווית.

כפי שציין בית משפט העליון: "זאת תורת הגישה האינדיוידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך.

סוף דבר, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ושקלתי בכובד ראש את נימוקיהם, סבורני שהאינטרס הציבורי ייצא נשכר מהטלת עונש מאסר מותנה משמעותי על הנאשם אשר ירתיעו מלשוב על מעשיו ולנהוג תחת השפעה ויגלם בחובו גם שיקולי ענישה נוספים, כמו גמול והרתעה ולתת לנאשם הזדמנות להוכיח את כנות דבריו בפני בית המשפט ובפני שירות המבחן.

כך גם אני סבור שאת הסיכון הנשקף מהנאשם ניתן לאיין על ידי פסילה מרתיעה ואין צורך להחמיר עמו מעבר לכך.

(הדגשות כאן ולאורך גזר הדין שלי -"צ.מ.") פקודת התעבורה{נ"ח} תשכ"א - 1961 , להלן:"פקודת התעבורה" תקנות התעבורה תשכ"א - 1961 , להלן: "תקנות התעבורה" פקודת ביטוח רכב מנועי {נוסח חדש}, תש"ל - 1970 להלן: "פקודת ביטוח רכב מנועי" חוק העונשין, התשל"ז - 1977 , להלן: "חוק העונשין". כתב האישום והכרעת הדין: ביום 29.9.22 הורשע הנאשם, לאחר שמיעת הוכחות, במיוחס לו בכתב האישום, שעניינו גרימת תאונת דרכים, בה הנאשם ניחבל בעצמו, חבלות של ממש, עת נהג על אופנוע, ועקף בצומת את רכב הנהגת המעורבת.

יש להדגיש ולומר, כי אילמלא הנאשם עצמו היה נפגע בתאונה, הרי שלאור נסיבות התאונה, עקיפת הנאשם בצומת בהיותו נוהג ללא ביטוח, רשלנות הנאשם הנה ברף הגבוה , והחבלות של ממש הנן ברף הנמוך עד בינוני, כמו גם הנזק לרכוש, הרי שמיתחם הענישה מחייב רכיבי ענישה אשר נעים בין של"צ, מאסר על תנאי ועד מאסר בפועל לתקופה קצרה אשר יכול וירוצה בעבודות שירות.

אני מחייבת את הנאשם לחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ₪, למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור בתקופה זו עבירות של גרימת תאונת דרכים שתוצאותיה חבלה של ממש ו/או נהיגה ללא ביטוח.

...

לעניין נהיגה ללא ביטוח ראה הנאמר ברע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מד"י: "עבירות נהיגה בזמן פסילה ללא ביטוח וללא רישיון, יש בהן לא רק דופי פלילי, אלא אף מוסרי כפול: הסיכון המובהק לעוברי דרך (וגם לנוהג עצמו), וזו עיקר וכן קשיים במימוש פיצויים בעקבות תאונות דרכים אם אלה יקרו חלילה בעת נהיגה כזאת... ומכל מקום הטלתם על קופת הציבור". לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, הנני קובעת מתחם ענישה אחד וכולל בנסיבות תיק זה פסילה בפועל בין 4-9 חודשים לצד ענישה נלווית.

טענת ההגנה נבחנה עוד בשלב הכרעת הדין, בה קבעתי כי על אף האמור לעיל, ניתן להגיע בתיק זה למסקנה בדבר אחריות הנאשם לתאונה ולתוצאותיה.

אשר על כן ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים וטענות הצדדים, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 1,500 ש"ח הקנס ישולם ב-5 תשלומים, חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.3.2023 ואילך.

בית המשפט העליון קבע, בהתייחס לכתב האישום המקורי, כי הרשעת הנאשם בעבירות הפקרה לאחר פגיעה; נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף; אי ציות לרמזור אדום ואי ציות לתמרור, תעמוד בעינה; וכי גזר הדין יבוטל והתיק יוחזר לבית משפט זה לשם ניהול ושמיעת ראיות לגבי סעיפים 8-6 לכתב האישום, החלק הרלוואנטי של סעיף 9 לתאור העובדות בכתב האישום המקורי, וסעיף 2 להוראות החיקוק, הנוגע לעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק).

לאחר ניהול הליך הוכחות, נמצא כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהנאשם עבר עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, וחלף עבירה זו, בהתאם לראיות שהובאו ובהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט מכח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, הורשע הנאשם בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338א(1) לחוק.

סעיף 8 לכתב האישום מתייחס לנזק אשר נגרם למתלונן – שבר בשוק ימין, שבר בשורש יד שמאל ושבר באצבע ביד שמאל.

המסר הוא שאם אדם מעורב בתאונת דרכים עליו לעצור ולהושיט עזרה.

תכלית נוספת היא למנוע מהנהג להיתחמק מאחריותו ולהקל על רשויות האכיפה בבירור נסיבות התאונה והאחראים לה. לעניין זה נקבע בע"פ 2619/14 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 30.11.2014)‏‏: "מבלי להקל ראש בעבירות של הנהיגה בקלות ראש ובגרימת החבלה החמורה, אין ספק כי העבירה הקשה, אשר ראויה לגינוי ולהוקעה, היא עבירת ההפקרה אחרי פגיעה. במוקד עבירה זו עומד כשל מוסרי, שבמסגרתו מותיר הנהג הפוגע את הנפגע לאנחות במקום התאונה, מבלי לבדוק את מצבו ולהזעיק את גורמי הסיוע הרפואי." אשר לנסיבות הקשורות בעבירה – הנאשם נהג ברכב ללא ביטוח חובה בתוקף.

...

בסיכומו של דבר, בהתאם לאמור לעיל, הנאשם הורשע על פי הודאתו בהפקרה לאחר פגיעה, עבירה לפי ס' 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"); נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף, עבירה לפי סעיף 2(א)+(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל-1970; אי ציות לרמזור אדום, עבירה לפי תקנה 64 (ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961; ואי ציות לרמזור, עבירה לפי תקנה 64 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

נוכח האמור לעיל, אני דנה את הנאשם כמפורט להלן: מאסר בפועל למשך שמונה חודשים.

אני מורה על פסילת הנאשם מנהיגה למשך שלוש שנים.