כתב אישום: גניבת רכב לפי סעיף 413ב לחוק העונשין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת פרשת התביעה ותיקון כתב האישום, בגניבת רכב- עבירה לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), נהיגה ללא רישיון נהיגה- עבירה לפי סעיף 10א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ונהיגה ברכב ללא ביטוח- עבירה לפי סעיף 2א לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

בהתאם להוראת סעיף 40ד(א) לחוק העונשין, "קבע בית המשפט את מיתחם העונש ההולם בהתאם לעקרון המנחה ומצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממיתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שקולי שקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969". "בהקשר זה אני מוצא לנכון להעיר עוד כי שקולי שקום הם, אמנם, בעלי מעמד חשוב עת מאזן בית המשפט בין שקולי הענישה, הגמול וההרתעה, במלאכת גזירת הדין. במקרים שבהם נרתם הנאשם להליך שקומי, או מראה נכונות כנה לעשות כן – עשויים שקולי השקום אף לגבור על שקולי ההרתעה והגמול (ראו: דברי חברי, השופט א' שהם, ב-רע"פ 3711/13 הושיאר נ' מדינת ישראל (16.7.2013) (להלן: עניין הושיאר)). ואולם, ההתחשבות בשיקולים אלה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט והיא איננה בגדר חובה, גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ראו למשל: עניין הושיאר, בפסקה 8 והאסמכתא המובאת שם). לתסקיר שירות המבחן בעיניין זה (כמו בעניינים אחרים) "משקל של המלצה בלבד" (עיינו: רע"פ 8176/12 ראהב נ' מדינת ישראל,  [פורסם בנבו] בפסקה 10 (15.11.2012().

...

על אף שבמקרה שלפנינו העונש לא התיישן, העקרונות עליהם עמד בית המשפט העליון מתיישבים עם המסקנה שבנסיבות הייחודיות לתיק זה, לא יהיה צודק להפעיל את המאסר המותנה: טעם השכחה והמחילה- העבירה הראשונה שבגינה הוטל המאסר המותנה בוצעה בשנת 2011, לפני כשבע שנים.

נוכח מכלול האמור, שוכנעתי כי יש לחרוג ממתחם העונש משיקולי שיקום.

בנסיבות כאמור, האינטרס הציבורי של מניעת עבירות מוביל למסקנה שיש לבכר חידוש התנאי, חלף הפעלתו (ע"פ 1903/13 חמודה עיאשה נ' מדינת ישראל.

כללי הנאשם, יליד שנת 1991, תושב בית חנינה ירושלים, הורשע עפ"י הודאתו בעובדות כתב האישום בעבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977(להלן: "חוק העונשין").

דיון והכרעה מיתחם העונש ההולם על פי סעיף 40 ב' לחוק העונשין, העקרון המנחה בענישה הוא הלימה, קרי יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

...

במסקנה זו תומכת גם התרשמותה של קצינת המבחן, לפיה הנאשם נסחף בעת העבירה אחר אחיו הבכור, וחוסר בגרותו ובשלותו והקושי שלו לעמוד בפני השפעת אחיו עליו, הם שעמדו ברקע לביצוע העבירה.

סבורני, כי אין בה כדי להצדיק סטיה משמעותית ממנו.

נוכח כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הנדרשים ושיקולי הענישה השונים, ולאחר שנתתי דעתי גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולחומרת העבירה שביצע, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: חמישה חודשי מאסר לריצוי בפועל.

רקע הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירת גניבת רכב לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

לעניין הפגיעה בתחושת הבטחון של הציבור בעקבות עבירות רכוש מסוג זה, ראו הנאמר בבש"פ 45/10 מסארווה נ' מדינת ישראל (8.1.10), הדברים נאמרו במסגרת הליכי מעצר, ואולם כוחם יפה גם בנוגע לסוגיית הענישה: "... שהרי כל שרשרת עבירות מתחילה בעבירה הראשונה, שמא יאמר העבריין לעצמו כי אין סיכון שייעצר ב"'מכה" הראשונה.

...

לא מצאתי מקום להיעתר לעתירת המאשימה לגזור עונש של פסילה בפועל ועל תנאי שכן הנאשם לא הורשע בעבירה הקשורה בנהיגה.

לעניין הרכיבים הכלכליים של קנס ופיצוי למתלונן, אין מנוס מהטלת רכיבים כלכליים אלו שכן העבירה בוצעה לצורך השגת רווח כלכלי שלא כדין, אולם גם לרכיב זה אתן משקל לגילו הצעיר של הנאשם ולהודאתו, כך שהרכיבים יוטלו ברף המתון עד הנמוך.

סוף דבר לאור כל האמור, מצאתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות במרכז הטניס ברחוב יהודה הלוי בבאר שבע, במשך חמישה ימים בשבוע, 8.5 שעות ביום או לפי קביעה אחרת של הממונה על עבודות השירות.

לפיכך אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום; ניסיון גניבת רכב עבירה לפי סעיף 413ב לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בצרוף סעיף 25 לחוק, עבירה של גניבה מרכב עבירה לפי סעיף 413ד לחוק.

...

אם כן, יריעת המחלוקת מתמקדת בשאלה האם טביעות אצבעותיו של הנאשם על הרכב ובתוכו מובילות למסקנה אחת ויחידה כי הנאשם הוא זה שביצע את העבירות המיוחסות לו, או שמא זו ראיה נסיבתית שניתן לתת לה "הסבר תמים" חלופי המטיל ספק באשמתו של הנאשם.

מסקנה מבחינה ראייתית, בהתאם למפורט, נתתי אמון מלא בעדותו של המתלונן שהעיד כי הרכב עובר שטיפה מדי חודש ועל כן לא סביר כי ימצאו עליו טביעות אצבע ישנות, עוד השתכנעתי כי לא יכול להיות כי הרכב טופל או נשטף במקומות בהם הנאשם טען שעבד.

בנוסף לא נתתי אמון בגרסתו המתפתחת של הנאשם, שהעיד על עצמו כי שיקר בעת חקירתו במשטרה ומכאן שאני דוחה את הסברו למציאת טביעות אצבעותיו על הרכב.

לפיכך אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום; ניסיון גניבת רכב עבירה לפי סעיף 413ב לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בצירוף סעיף 25 לחוק, עבירה של גניבה מרכב עבירה לפי סעיף 413ד לחוק.

אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של שהיה שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל , תשי"ב- 1952.

(ב) נטען כי לו חפץ הנאשם בגניבת רכב, היה ממקד את מאמציו בגניבת רכב יקר, ולא היה גונב את רכב היונדאי אשר ערכו אינו עולה על 1,500 ₪.

בנסיבות אלה, יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום: גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

...

דיון והכרעה העובדות, עליהן אין חולק, לפיהן הנאשם נכנס לרכב היונדאי באישון לילה, הניעו בעזרת סיכת ברזל, ובהמשך ברח משוטרים אשר ניסו לעוצרו, מעבירות אל הנאשם 'נטל טקטי' למתן הסבר למעשיו, שאם לא יורם הנטל, יש להסיק ממעשיו את המסקנה הטבעית לפיה נטל את רכב היונדאי מתוך כוונה לשלול אותו שלילת קבע.

אין בידי לקבל גם את טענתו הנוספת של הסניגור לפיה יש באותן אינדיקציות ראייתיות המלמדות כי בעת מעצרו היה הנאשם פצוע וחבול, כדי להתיישב עם גרסתו כי עובר לנטילת הרכב נפל קורבן לאקט אלים.

סיכום על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, אין בידי לקבל את ההסבר שסיפק הנאשם, ולו ככזה היוצר ספק סביר.

בהינתן קביעה זאת, נשארים אנו עם המסקנה הטבעית העולה ממעשיו, והיא המסקנה כי הנאשם התכוון לשלול את רכב היונדאי שלילת קבע.