כתב אישום: אינוס, תקיפה, הדחה בחקירה, איומים וכליאת שווא

בגין המעשים האמורים יוחסו למערער עבירות של כליאת שוא, איומים, תקיפת בת זוג, הדחה בחקירה, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה וניסיון למעשה סדום בנסיבות אינוס.

עם זאת, בית המשפט הורה על זיכויו של המערער מבצוע עבירת מעשה מגונה בכוח במסגרת ארועי יום ג' - עבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום שהוגש נגדו - מאחר שהמתלוננת העידה בבית המשפט כי היא איננה זוכרת שביום ג' ניסה המערער לגעת בחזה שלה בכוח תוך שהיא מיתנגדת למעשיו, וכן נוכח חזרתה של המדינה מיפרט זה של האישום.

...

טענתו המרכזית של המערער היא כי העובדה שהמתלוננת לא העידה בבית המשפט כי במסגרת אירועי יום ג' ניסה המערער לגעת בחזה שלה בכוח תוך שהיא מתנגדת למעשיו - בניגוד לאמור בהודעתה במשטרה - יש בה "כדי להוות קושי מהותי מאוד לביסוס הרשעתו של המערער על סמך העדפת גרסתה של המתלוננת". דין הטענה להידחות, ודומני שדי בדבריו הברורים והנכוחים של בית משפט קמא, כפי שתומצתו בפסקה 14 לעיל, לפיהם אין באמור כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת, אלא דווקא להצביע על אמינותה ועל רצונה לדייק בפרטים ולהעיד רק את אשר היא זוכרת.

כמו בית משפט קמא, אף אני סבור כי בהתעקשותה של המתלוננת בבית המשפט כי היא איננה זוכרת שבוצע בה מעשה מיני במסגרת אירועי יום ג', יש כדי להשליך באופן חיובי על מהימנותה ועל האמון שעל בית המשפט לייחס לגרסתה.

סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את ערעור המערער, על שני חלקיו.

הכרעת דינו של בית משפט קמא ביום 16.11.2014, הורשע המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בבצוע העבירות הבאות: כליאת שוא, לפי סעיף 377 רישא ל[חוק העונשין](http://www.nevo.co.il/law/70301), התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין; הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין; מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין; וניסיון למעשה סדום בנסיבות אינוס, לפי סעיפים 347(ב) ו-345(א)(1), בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין.

במסגרת הכרעת הדין, זוכה המבקש מעבירה של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; מתקיפה, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין; ומאירוע נוסף של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, כפי שיוחסו לו בכתב האישום.

...

הנחת היסוד, במסגרת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, היא כי על עבריין מורשע להתחיל בריצוי עונשו לאלתר, ואין בהגשת ערעור כשלעצמו, כדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש (ראו, בין היתר, ע"פ 5921/12 סבג נ' מדינת ישראל (23.9.2012); ע"פ 8397/10 זועבי נ' מדינת ישראל (28.11.2010); ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (26.5.2010)).

סבורני, כי יישומה של הלכת שוורץ בנסיבות המקרה דנן, מוביל למסקנה כי אין מקום לעכב את ביצוע העונש.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אשר הושת על המבקש.

בהמשך נטען כי המבקש הכניס את המתלוננת לביתו, נעל את הדלת ואיים עליה שאם תספר להוריה על מעשיו הוא ישבור את רגליה ויהרוג אותה.

בתאריך 08.07.2003 בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אמינוף והשופטים ז' הווארי ונ' מוניץ) ב-ת"פ 1040/02 הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, תקיפה לשם ביצוע פשע, כליאת שוא, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות ועבירות תעבורה הכרוכות במעשיו.

...

זאת ועוד: אני סבור כי הרשעתו של המבקש מבוססת היטב ומעוגנת בחומר הראיות ובממצאים הרפואיים מעבר לספק סביר; אין בטענתו שבפניי כדי לשנות זאת.

מעבר לכך, סבורני כי הבקשה שלפני היא ניסיון נוסף מצד המבקש להעלות טענות שנדונו ונדחו לגופן בהתדיינויות קודמות שנערכו בעניינו, ובפרט בבקשותיו הקודמות למשפט חוזר.

נוכח כל האמור – הבקשה נדחית.

נגד המשיב הוגש ביום 24.7.2017 כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, כליאת שוא, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, איומים והדחה בחקירה.

...

לאור הנסיבות דנן, נוכח מסוכנותו של המשיב, כעולה מהרשעתו בשורה של עבירות מין ואלימות קשות שבוצעו באכזריות, ולאחר שתיקו מצוי ערב גזר הדין הקבוע לעוד זמן קצר (16.4.2019), וכאשר לא עומדת עוד למשיב חזקת החפות, ברי שאין מנוס מהארכת המעצר כמבוקש.

נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות של כליאת שוא; תקיפה הגורמת חבלה ממשית; אינוס בנסיבות מחמירות; מעשה סדום בנסיבות מחמירות; איומים; והדחה בחקירה.

...

ביני לביני, ביקש ב"כ המשיב להשתחרר מייצוג, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו, וביום 23.11.2017 מונה למשיב סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית.

למקרא נימוקי הבקשה, ולמשמע טענות באי-כוח הצדדים בדיון לפנַי, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

משאלו הם פני הדברים, אין מנוס אלא להעתר לבקשה.