הנאשם הורשע לאחר שמיעת הוכחות בתקיפת שכנו לבנין (חלף עבירת תקיפה גורמת חבלה שיוחסה לו), ובאיומים כלפי השכן כחלק מאותו הארוע (סעיפים 379 ו-192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, להלן: חוק העונשין), וזוכה מאישום שני בו יוחסה לו עבירת הפרת הוראה חוקית.
בשונה מהאמור בכתב האישום, נקבע בהכרעת הדין כי הנאשם היכה את השכן במכה יחידה על חזהו, מבלי שהסב לו חבלה פיזית, כשהוא ממשיך ומאיים.
לחובת הנאשם שתי הרשעות (מוצגים עת/1, עת/2), האחת משנת 2015 בעבירות איומים והפרעה לשוטר, בגינה נדון למאסר על-תנאי וקנס; האחרת מיום 15.9.22 מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בעבירות כליאת שוא בצוותא ופציעה בצוותא, בגינה נדון למאסר בפועל למשך 13 חודשים (מועד תחילת ריצוי העונש עוכב בהסכמה עד יום 1.11.22, במיגבלות פקוח אנושי והרחקה מכפר יונה).
...
בסיפא להחלטתו מצא בית המשפט העליון להעיר כי: "מעשי המבקש ראויים לכל גינוי והוקעה. במכלול הדברים, דומה כי בית המשפט השלום עשה עמו חסד רב, בהסתפקו בעונש שאינו כולל מאסר בפועל".
לאחר שנתתי דעתי לשיקולים עליהם עמדתי לעיל, אני קובע את מתחם העונש בין מאסר קצר שניתן לרצות בעבודות שירות לבין שנת מאסר בפועל.
אין בידי לקבל את טענת ההגנה, כי הכרעת הדין תואמת את תשובתו של הנאשם לכתב האישום.
אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
4 חודשי מאסר בפועל, בניכוי 4 ימי מעצר (9.6.21 עד 10.6.21, 11.6.21 עד 12.6.21).