כתב אישום: איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש

גם לאחר זאת לא הונפק הרשיון לעותר, לאור היתנגדות המישטרה בנימוק של שינוי נסיבות שכן ניפתח נגד העותר תיק נוסף בגין עבירת איומים ואף הוגש נגדו כתב אישום.

המשיבה טוענת, כי החלטת פקיד הרשוי התבססה על היתנגדות המישטרה בשל 6 תיקי מישטרה שניסגרו שעניינם איומים, תקיפת קטין, גרימת חבלה של ממש, פגיעה בפרטיות, בילוש או הטרדה אחרת (סעיף 2 לתגובה), כאשר 3 מתוך התיקים, ניפתחו לאחר מתן פסה"ד בעתירה הראשונה, אף כי ניסגרו לאחר מכן ומתן רשיון נשק לעותר יסכן את שלום הציבור.

...

המשיבה סמכה עמדתה על כלל נתוני התיק ומכלול הנתונים שהובאו לפתחה ומסקנתה היא: "בנסיבות אלו ובהתחשב בכלל התיקים כפי שפורטו בהמלצת המשטרה, שוכנעתי כי המלצת המשטרה מתבססת על חומר שמהווה תשתית מוצקה למתן המלצה וכי יש בכלל החומרים הללו בכדי להעיד על סיכון הנשקף לשלום הציבור, ככל שהעותר יחזיק בנשק". המשטרה המליצה לדחות בשל שלושה תיקי משטרה של איומים ותיק משטרה אחד בגין פגיעה בפרטיות.

העתירה נדחית.

המשיב ישלם הוצאות העתירה בסך 15,000 ש"ח להיום.

דיון טענת השיכרות: כזכור, הנאשם לא כפר בויכוח שנתגלע בינו לבין המתלוננת, זה שבסופו מצאה עצמה שרועה על הריצפה וידה שבורה, אלא שלטענתו נפילתה נגרמה מכך שהייתה "שיכורה מתה". עוד בהקשר זה, ההגנה טענה כי גם הנאשם היה שיכור, באופן השולל אפשרות להרשיעו בעבירת האיומים מושא האישום הראשון (או השני).

ב"כ הנאשם טען כי סוג החבלה אינו מתיישב עם העבירה, לחלופין, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין, ולחלופי חלופין, בעבירה של תקיפה גורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות – בן זוג, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין.

ב"כ הנאשם הפנה אמנם למספר פסקי דין בהם הוגשו כתבי אישום בגין חבלה של ממש בנסיבות של גרימת שבר בעצם.

...

מסקנה: בכל הנוגע לאירוע מושא האישום הראשון, הן האלימות הפיזית והן האלימות המילולית שנקט הנאשם כלפי המתלוננת, אני מקבל את גרסתה של המתלוננת ודוחה בשתי ידיים את גרסתו של הנאשם.

משהגיע בית המשפט למסקנה כי יסודותיה של העבירה הוכחו, אל לו להכניס ראשו למסגרת סמכותה של המאשימה, שחזקה עליה כי שקלה שיקולים רלוונטיים בהכרעתה בין הוראות החיקוק שניתן היה לייחס לנאשם.

עקרון השיוריות בפלילים משבאנו לכלל מסקנה, כי אין מקום לכינונה של דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים, וכי במסגרת ההגנה מן הצדק אין להרהר אחר סבירות שיקול הדעת של התביעה בהגשת כתב האישום, דומה, כי תם מסענו" (פס' 68-67).

נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין נהיגה בזמן פסילה ותחת השפעת משקאות משכרים, וכן בגין איומים ותקיפת קטין תוך גרימת חבלה של ממש; בד בבד, הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

...

בית המשפט המחוזי נעתר לערר לאחר בחינה של ההמלצות והנתונים שהובילו לגיבושן.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפני ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דינה של הבקשה להידחות, וזאת מבלי צורך להידרש לתגובה מאת המדינה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בת"פ 47124-03-22 בשתי עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק; היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק; החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק; תקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 368ו(א) לחוק; תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק; ניסיון לתקיפה סתם לפי סעיף 379 יחד עם סעיף 25 לחוק והפרת צו שנועד להגן על אדם לפי סעיף 287(ב) לחוק.

במסגרת כתב האישום בתיק העקרי הורשע בעבירות של תקיפה סתם, הפרת הוראה חוקית, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

...

אני קובעת מתחם כולל לכתב האישום בכללותו שבין 12 חודשים לבין 24 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית.

הערעור נדחה.

בסופו של דבר אני ממקמת את הנאשם ברף תחתון בכל אחד המתחמים וקובעת עונש כולל כדלקמן: אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 17 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו על פי רישומי שב"ס. 6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים מיום שיחרורו של הנאשם ממאסר והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירת אלימות או איומים או עבירה אחרת בה הורשע.

כתב האישום, הכרעת הדין והשתלשלות העניינים בתיק הנאשם הורשע על-פי הודאתו ב-איומים, בהתאם לסעיף 192 ל-חוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין), תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג, בהתאם לסעיפים 380 ו-382(ג) ל-חוק העונשין ו-תקיפת בת זוג, בהתאם לסעיפים 379 ו-382(ב) ל-חוק העונשין.

...

משכך אתייחס במאוחד לאמות המידה ואבני הבוחן בהן התחשבתי בקביעת מתחמי העונש ההולמים בהתאם לסעיף 40ג(א) ל-חוק העונשין: מקובלת עליי טענת ב"כ המאשימה כי במעשיו בשני האירועים פגע הנאשם בערכים המוגנים של שמירה על שלמות הגוף, הכבוד, הביטחון האישי, שלוות הנפש ושלמות התא המשפחתי.

בהקשר זה מקובלת עליי גם טענת ב"כ המאשימה, כי בהינתן התקיפה הקודמת, גם לא מדובר באירוע חד פעמי.

אמנם קיימים מקרים בהם בתי המשפט הורו על ביטול הרשעה מבלי שהוכחה פגיעה קונקרטית בתעסוקה – אולם מקרים אלו נדירים ונפסק לא אחת, כי הם מתאימים לאותם מקרים בהם סוג העבירה לא מחייב הותרת ההרשעה על כנה וכאשר הליך הטיפול והשיקום היה משמעותי מזה שלפניי, ונקבע כי במקרים אלו ניתן היה להיעזר ב-"מקבילית הכוחות". כך קבע כב' הש' דנינו ב-עפ"ג (ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.20) "ככל שמעשה העבירה חמור יותר, נדרש הנאשם להוכיח פגיעה קונקרטית ולא יהא די בתרחיש תאורטי או אף בהוכחת מידת ודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי". כך קבע גם כב' הש' ברסלר גונן ב- עפ"ג (ב"ש) 27326-12-21 קיזר נ' מדינת ישראל (9.3.22) "ככל שעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים גבוהה, כך יידרשו נימוקים אישיים משמעותיים ביותר ומטבע הדברים יקשה על ההגנה להוכיח כי הפגיעה הנובעת מההרשעה אינה מדתית". יישום ההלכות בתיק שלפני מוביל למסקנה, כי בהינתן עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים וחומרת מעשיו – יש צורך בהוכחת פגיעה קונקרטית משמעותית.

אולם, בהינתן הירתמות הנאשם להליך הטיפול, המוטיבציה שהביע, הטיפול שעבר, כמו גם נסיבותיו האישיות המורכבות, הצורך לעודד את הנאשם להמשיך בהליך הטיפול והתרשמות שירות המבחן, כי המשך הטיפול יוביל להפחתת הסיכון להישנות עבירות מצידו – כל אלו מובילים למסקנה כי יש לקבל עתירת המאשימה ולהורות על השתת מאסר ברף התחתון של כל אחד מהמתחמים שקבעתי ולהורות על חפיפה מלאה של העונשים.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, תוך התחשבות בצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז ל-חוק העונשין, משלא מצאתי מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה ל-חוק העונשיןמיום 10.7.2012 – אך מצאתי כי יש למקם את הנאשם ברף התחתון של כל אחד מהמתחמים שקבעתי ולחפוף באופן מלא את העונשים – אני רואה לנכון לגזור על הנאשם עונש כולל לשני האירועים, תוך שמירה על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת.