כתב אישום: אי תשלום אגרה ואיסור כניסה לשמורת טבע

בימ"ש קמא עמד בגזר הדין, על חומרת המעשים, נוכח הקף הבניה ומיקומה וכן נוכח הפרת צו בימ"ש, ועל הפגיעה שפוגעים מעשים כאלה "בערכים מוגנים של שילטון החוק, המערך התיכנוני ומשאבי וערכי טבע". עם זאת, בהביאו בחשבון את ההתקדמות שחלה בקידום תכניות לגבי המקרקעין, את הצפי הקיים לשינוי הייעוד ולהכשרת הבנייה ואת העובדה שמדובר בבנייה למגורים ולא במבנה מסחרי, מצא בימ"ש קמא כי מיתחם הענישה הראוי הוא "מאסר על תנאי עד מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, קנס כספי בסך של 22,000 ₪ עד 50,000 ₪, חתימה על התחייבות, כפל אגרה וצו הריסה". בגזרו את הדין בתוך מיתחם הענישה שקבע, היתחשב בימ"ש קמא בעברו הנקי של המשיב, בהודאתו שניתנה בטרם הסתיימה פרשת התביעה וההגנה ובנסיבותיו האישיות כפי שתוארו על ידי הסניגור בטיעוניו לעונש ודן את המשיב לעונשים כדלקמן: מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים מיום גזר הדין, שלא יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה. קנס בסך 45,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו, אשר ישולם ב- 45 תשלומים חודשיים שוים ורצופים, החל מיום 2.7.15 וב- 2 לכל חודש אחריו.

בימ"ש קמא צווה על המשיב להרוס את המבנה המתואר בכתב האישום המתוקן וקבע, כי צו ההריסה יכנס לתוקף בתום 14 חודשים ממועד גזר הדין.

חיוב המשיב בתשלום כפל אגרת בנייה בסך 13,200 ₪, אשר ישולם בתוך 8 חודשים מיום גזה"ד. חיוב המשיב בחתימה על התחייבות ע"ס 20,000 ₪, להמנע במשך שלוש שנים מיום גזה"ד מבצוע עבירה בה הורשע בתיק זה. תמצית טיעוני המערערת: בבימ"ש קמא טענה המאשימה/המערערת, למיתחם עונש הולם, כדלקמן: מאסר למשך 2 - 4 חודשים, שיכול שירוצה בעבודות שירות; קנס הנע בין 110,000 ₪ ל- 150,000 ₪ והתחייבות; צו הריסה, שיכנס לתוקף בחלוף שנה מיום גזר הדין; צו איסור שימוש.

עוד נטען, כי התכנית תוכננה "בלית ברירה", עקב כך שנעשתה, בפועל, בנייה בשמורות טבע, למרות שהיו עתודות קרקע לא מנוצלות, ובנייה בלתי חוקית זו: "קבעה עובדות בשטח" שהרשויות נאלצו לקבל, בשל "הבעיות הידועות במיגזר הדרוזי מבחינת ההריסה, שגם בית המשפט מכיר, יש צוי הריסה לא מבוצעים... ובסופו של דבר הוחלט לחיות עם המצב הזה ולקדם את התוכנית במצב הנתון". עם זאת נטען, כי עדיין לא ברור אם, בסופו של דבר, יאושר המבנה כפי שהוא ניבנה.

...

עוד נטען, כי התכנית תוכננה "בלית ברירה", עקב כך שנעשתה, בפועל, בנייה בשמורות טבע, למרות שהיו עתודות קרקע לא מנוצלות, ובנייה בלתי חוקית זו: "קבעה עובדות בשטח" שהרשויות נאלצו לקבל, בשל "הבעיות הידועות במגזר הדרוזי מבחינת ההריסה, שגם בית המשפט מכיר, יש צווי הריסה לא מבוצעים... ובסופו של דבר הוחלט לחיות עם המצב הזה ולקדם את התוכנית במצב הנתון". עם זאת נטען, כי עדיין לא ברור אם, בסופו של דבר, יאושר המבנה כפי שהוא נבנה.

דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, סבורה אני כי יש מקום לקבל את הערעור, אם כי אין להיעתר למלוא עתירת המערערת.

סופו של דבר, אני מקבלת את הערעור וקובעת כדלקמן: במקום סעיף הקנס שגזר בימ"ש קמא, אני גוזרת על המשיב קנס בסך 120,000 ₪, או 6 חודשי מאסר תמורתו.

בכתב האישום המתוקן נטען, בין היתר, כי "הנאשם הנו מי שזכאי להרשם כבעלים של הזכויות במקרקעין הנ"ל המשתמש בפועל במקרקעין...". אולם, אין מחלוקת על כך, כי בנגוד לאמור בכתב האישום,הבעלות במקרקעין הנה של מדינת ישראל, באמצעות רשות מקרקעי ישראל (להלן-"המדינה") וכן אין מחלוקת על כך שבין המדינה ובין המשיב, נוהלו הליכים בת"א (שלום חיפה) 28238-04-11 מדינת ישראל נ' ח'לף (להלן-"התיק האזרחי"), במסגרתם ניתן ביום 17/4/2011 לבקשת המדינה, צו מניעה זמני המורה למשיב ואישתו להמנע "א. לבנות ו/או לאכלס ו/או להיכנס למבנה לא גמור ובלתי חוקי במגרשים 474 ו-475 בחלקה 7 בגוש 18565 בטמרה (להלן: "המקרקעין") ב. מכל פעולה שיש בה משום הסגת גבול בחלקה הנ"ל".

גזר הדין לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, ניתן גזר הדין שבו ציין בית משפט קמא את הקף הבנייה של כ-240 מ"ר וכי "מדובר בבנייה מחייבת תיכנון. עבירה זו לא מתבצעת בהחלטה של רגע" (סעיף 5 לגזר הדין) .בית המשפט קבע מיתחם ענישה של 30,000 ₪ - 90,000 ₪ ולצידו התחייבות וציין כי בד"כ ייקבע גם כפל אגרה בהליך מינהלי של צו הריסה ואיסור שימוש (סעיף 6 לגזר הדין).

בנוסף בעיניין "סלאמה" שם החמיר בית המשפט המחוזי בעונשו של נאשם שהורשע בבניית 272 מ"ר למגורים במקרקעין שהיו מוכרזים כשמורת טבע ובייעוד חקלאי, ועל אף העובדה שבמהלך ההליכים שונה ייעוד המקרקעין למגורים, בית המשפט הטיל על הנאשם קנס בסך של 120,000 ₪, אם כי יצוין כי בית המשפט נתן משקל גם להרשעת הנאשם באי קיום צו הריסה שפוטי וזאת בשונה מהמקרה שבפנינו.

אי תשלום של אחד התשלומים במועד יעמיד את מלוא סכום יתרת הקנס לפרעון מיידי.

כמו כן אני קובע כי סכום כתב ההיתחייבות יועמד על סך של 70,000 ₪, לתקופה של 36 חודשים ממועד גזר הדין ,במהלכם מתחייב המשיב להמנע מבצוע עבירת בנייה שבגינה הוא הורשע על פי כתב האישום המתוקן , ולמען הזהירות מובהר כי התחייבות המשיב להמנע משימוש בבניה שנבנתה ללא היתר כדין ("בנייה אסורה" כהגדרתה על פי חוק התיכנון והבנייה לאחר תיקון 116),תחול רק על בנייה שנבנתה על ידי המשיב עצמו , ולא על בנייה שנבנתה על ידי אחרים.

...

בכל הנוגע לצו איסור שימוש , בית המשפט קמא עצמו קבע כי אין מניעה ליתן צו איסור שימוש , אך בסיכומו של דבר לא ניתן על ידו צו שכזה , זאת ללא הנמקה, ולפיכך אני מורה על מתן צו איסור שימוש במקרקעין או במבנה נשוא כתב האישום המתוקן , החל מהיום.

בהעדר טעם מיוחד לאי מתן צו הריסה , אני מורה על מתן צו הריסה למבנה נשוא כתב האישום המתוקן.

סיכומו של דבר, אני מקבל את ערעור המערערת ומורה על תיקון גזר הדין בכל הנוגע לסכום הקנס(סעיף 52 לעיל), סכום ההתחייבות (סעיף 53 לעיל), ומתן צו איסור שימוש וצו הריסה (סעיפים 54-56 לעיל), וכאמור לעיל בסכום אגרת הבנייה לא יחול שינוי.

בכתב האישום שבפניי מואשם הנאשם בבצוע העבירות הבאות: אי תשלום אגרה בהתאם לסעיף 2 לחוק עזר לשמורות הטבע, תשל"ב -1972, סעיף 5(ג) לצוו בדבר הגנה על הטבע (יהודה ושומרון)(מס' 363), תש"ל-1969 בשילוב עם סעיף 2 לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יהודה ושומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967 (להלן: "תקנות שעת חרום").

בדיון שהתקיים בפניי ביום 14.3.2021 טען הנאשם טענה לפיה "אין להשיב לאשמה" באשר לשתיים מן העבירות בהן מואשם הנאשם בכתב האישום: איסור כניסה ושהיה, בנגוד לתקנה 3 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), ואיסור הליכה בנגוד לתקנה 10 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות).

...

לאור האמור סוברת המאשימה כי יש לדחות את בקשת הנאשם.

אשר על כן אני מורה למאשימה להעביר את המידע המבוקש לידי הנאשם.

באשר לשאר סעיפי הבקשה לגילוי מסמכים אני סבור שיש לדחות את הבקשה, שכן המידע המבוקש בהם הינו כללי ורחב ולא הוכח כלל על ידי הנאשם שהוא עשוי להועיל באופן ממשי להוכחת טענותיו.

ביום 29.7.09 לערך, בוצעו במקרקעין, בנגוד לצוו השפוטי הנ"ל,עבודות של תוספת בנייה קשיחה למבנה המתואר בפרט האישום הראשון, טפסנות לתקרה וחלק מהמבנה והמשך קורות על קירות חצוניים, זאת, ללא היתר, בנגוד לייעוד הקרקע שהנו לחקלאות, שמורת טבע ומרקם שמור משולב, וביום 5.8.09 בוצעו, בנגוד לאותו צו, עבודות של תוספת בנייה קשיחה למבנה הנ"ל ע"י יציקת בטון לגג, זאת, ללא היתר ובנגוד לייעוד הנ"ל של הקרקע.

בגזר הדין מיום 7.5.14 נדון המבקש למאסר על תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים, קנס בסך 150,000 ₪, חתימה על התחייבות בסך 100,000 ₪ למשך 3 שנים, וניתן נגדו צו איסור שימוש וכן צו הריסה לעבודות הבניה נשוא כתב האישום המתוקן בשנית וכן זו המתוארת בגזר הדין הנ"ל, כאשר צו הריסה וצו איסור שימוש כאמור נדחו לתקופה של 12 חודשים מיום מתן גזר הדין הנ"ל. ערעור הוגש מטעם המשיבה על גזר הדין הנ"ל ובפסק הדין מיום 23.11.14, בתיק עפ"א 32473-06-14, קיבל ביהמ"ש המחוזי את העירעור והטיל על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים שתחילת ריצויו נקבעה ליום 17.12.14, כפל אגרה בסך כולל של 34,200 ₪ וכן צו הריסה דחוי ליום 1.2.15 וצו איסור שימוש דחוי ליום 31.12.14.

כן טען כי המבקש פעל בחוסר תום לב שעה שהגיש את הבקשה בשיהוי ניכר של כשנתיים מאז כניסת הצוו לתוקף, ביום 14.4.15, ושעה שלא התייצב לריצוי המאסר במועד שנקבע, ולא שילם חלק ניכר מהקנס שהוטל עליו בגזר הדין, ובשל כל אלה יש לדחות את בקשתו על הסף.

...

משכך, אני דוחה את הבקשה למחוק את הבקשה על הסף.

על בית המשפט, בבואו להכריע בבקשה לפי סעיף 207, לאזן בין האינטרס הציבורי המחייב ביצוע צו הריסה ללא דיחוי, על מנת לקיים אחר צורכי ההרתעה ולמנוע פגיעה בשלטון החוק, מחד, לבין האינטרס הפרטי של העותר לדחיית הביצוע כאמור, במטרה למנוע נזק בלתי הפיך, כשאל מול זאת קיימת המסקנה היתר הבניה נמצא בהישג יד. ולעניין שבפניי: ראש המועצה המקומית חורפיש, מר מופיד מרעי, העיד כי לצורך מיצוי ההליך התכנוני מונתה וועדת היגוי מטעם מנהל התכנון, וביום 6/12/16, לאחר מספר שנים של הצעות לתכניות מתאר, אושרה להפקדה התוכנית להרחבת מתאר חורפיש, והרשות המקומית, בתיאום עם הרשויות המוסמכות, החלה, בעקבות כך, לגבש תכניות מפורטות בהתאם למרחבים השונים שנקבעו בתכנית המתאר הנ"ל, וכי הציבור היה שותף לגיבוש תכניות מפורטות כאמור, על מנת למנוע הגשת התנגדויות בעתיד, ובכך לייעל עוד יותר את ההליכים וקידומם, והוסיף כי המקרקעין נשוא הבקשה כאן כלולים בתכניות כאמור, והתכנית המפורטת הרלבנטית למקרקעין כאן צפויה להיות מוגשת לועדה המקומית עד לסוף חודש מרס 2017.

סוף דבר אני דוחה את מועד ביצוע צו ההריסה נשוא הבקשה כאן עד ליום 31/12/17.

מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם הגיע עם 3 חברים נוספים (הנאשמים 1,2 ו – 4 ) לשמורת טבע נחל תבור, בשעות הלילה, למרות השלוט המוצב בשמורה האוסר להמצא בתחומה בשעות החשיכה, ועסקו בציד חיית בר מוגנת באמצעות רובה ציד, השייך לנאשם, תוך שהם סורקים את השטח בזרקור במהלך הנסיעה, עובדה המעידה על תיכנון מוקדם לבצוע העבירה.

הנאשם, נשא בעברו רישיון ציד ולטענתו פג תוקף הרישיון בשנים האחרונות לאור העובדה שלא שילם אגרה, ואין כל ספק שמכיר הוא את החוקים והתקנות באופן מעמיק, וחרף זאת לא היסס להכנס לשמורת טבע בשעות הלילה –בחשיכה במטרה לצוד חיית בר. עבירה ראשונה או יחידה של הנאשם לקולתו של הנאשם יש לקחת בחשבון כי המדובר בעבירתו הראשונה והיחידה, וכי הנאשם נעדר עבר פלילי.

...

עיון בהחלטת בית משפט המחוזי בחיפה במסגרת ע"פ 10028-05-11 מוחמד אבו ריא נ' המשרד לאיכות הסביבה - רשות שמורות הטבע, תק-מח 2011(3), 13003 במקרה דומה מגלה כי עמדת בית המשפט הינה לחילוט כלי נשק במקרים דומים : "לא מצאנו מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. העונש שנגזר לרבות חילוט רובה הציד, הוא עונש מקובל וראוי לעבירות מסוג זה. מהניסיון המצטבר עולה כי חילוט הרובה מהווה את הענישה המרתיעה ביותר לנאשמים בעבירות ציד, ובהתאם, ומטעם זה, עומדת המאשימה על גזירת עונשים של חילוט רובה ציד ובתי המשפט נענים לבקשתה.

לא מצאנו במקרה שבפנינו מתקיימים תנאים חריגים המצדיקים הימנעות מחילוט הרובה, ובמיוחד שאין זה מדובר בפעם הראשונה בה מעורב המערער בעבירות ציד.

" לאור האמור לעיל אני מורה על חילוט רובה הציד - רובה מסוג רמינגטון שמספרו N873773V השייך לנאשם.