כתב אישום, מענה ומהלך משפט בעבירות תכנון ובנייה

כנגד המבקש ואחיו, נאשם 2, הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירה של ביצוע עבודה אסורה במקרקעין לפי סעיף 243(ב) לחוק התיכנון והבניה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התו"ב").

הדוקטרינה הוכרה כמהלך קצוני, שבית משפט יזקק לו רק במקרים נדרים ביותר, כאשר קיימת פגיעה ממשית בתחושת הצדק.

בעפ"א (ב"ש) 18505-05-16 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה אשקלון נ' רונן טבקול (פורסם בנבו, 1.3.2017), סעיף 28 לפסק הדין, בית המשפט הורה לנהוג במשנה זהירות בעת בחינת טענות להגנה מן הצדק בעבירות תיכנון ובניה, כך שיעשה שימוש בהגנה רק במקרים חריגים ממש, בלית ברירה, וכאשר תחושת הצדק אינה מאפשרת בשום פנים ואופן קיום הליך פלילי כנגד הנאשם: " החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק בעבירות על חוק התיכנון והבניה מחייבת משנה זהירות, לטעמי. המדובר הוא בעבירות אשר מבוצעות, לא אחת, על ידי אזרחים "מן השורה", נורמאטיביים כביכול, מתוך נקודת מוצא כי אין בהן פגיעה באדם אחר או ברכושו.

מהאמור עולה כי בשלב זה הנאשם לא עמד בנטל להוכיח כי ההחלטה להגיש כתב אישום נגדו כבעל המקרקעין ולא להגיש כתב אישום נגד העוסקים במלאכת הבניה האסורה – האדריכל ו'מבצע העבודה', היא החלטה מפלה ועונה להגדרה של אכיפה בררנית.

...

בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' פ"ד נט(6), 776, שב בית המשפט על ההלכה לפיה טענת ההגנה מן הצדק תתקבל במקרים נדירים בלבד, אולם, ריכך מעט את הלכת יפת וקבע כי ניתן יהיה להעלות טענה זו גם במקרה בו יהיה בקיום ההליך הפלילי כדי לפגוע פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות, אף אם התנהגות הרשות לא עולה כדי התנהגות "שערורייתית": "... ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבית הפגיעה בזכויותיו, עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל עיקר, אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר" (עמ' 207 לפסק הדין).

בשלב זה, מהטעמים המפורטים לעיל, עתירת המבקש למחיקת כתב האישום נגדו בשל העדר אחריות– נדחית.

אשר על כן, טענותיו המקדמיות של נאשם 1 – נדחות.

עוד טענה המשיבה כי יש לערוך הבחנה בין ההסדר הקבוע בסעיף 19 לחוק הרשויות המקומיות, הנותן מענה למצב שלאחר הגשת כתב אישום, לבין ההסדר הקבוע בסעיף 48(א)(10) לחוק המעצרים; האחרון אינו עוסק בשאלה אם ראש עיר ראוי להמשיך לכהן בתפקידו אם לאו, אלא ממוקד בסיכוי להישנות העבירות ובשיבוש מהלכי משפט.

בעיניינו של העורר ישנן אינדיקאציות ברורות בהקשר זה. מלבד העובדה שעסקינן בעבירות של טוהר מידות, שוחד והפרת אמונים, כעולה מטיוטת כתב האישום, כך שהאפשרות להישנות העבירות שרירה וקיימת, הרי שבנוסף איש הציבור מעצם מעמדו שרוי בנגוד עניינים ממשי אל מול גורמים שונים כגון מחלקת ההנדסה בערייה, הגזברות, וכן הועדה לתיכנון ובנייה, כמו גם יזמים וקבלנים שעובדים מול הערייה, ומכאן אף מיתעצם החשש משיבוש.

...

עם זאת, עת אני מביא בחשבון את מכלול הנתונים והשיקולים הרלוונטיים בעניינו של העורר, סבורני כי החלטתו של בית המשפט קמא בדבר הארכת התנאים ב-75 ימים נוספים, היא ראויה ומידתית, מאפשרת לבית המשפט לפקח כיאות על התקדמות החקירה, ואין מקום להתערב בה. אין זאת אלא כי בעת הנוכחית, בהתחשב בכל האמור ועל סמך מכלול החומרים שהוגשו לעיוני, לא שוכנעתי כי הגיעה השעה לשנות את "נקודת האיזון" כאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בערר הקודם, וזאת גם אם בינתיים, ממועד אותה החלטה, הוכנה טיוטת כתב אישום והושלמו פעולות החקירה שפורטו בה. איני סבור כי בשלה העת לערוך את השינוי המבוקש בתנאי שחרורו של העורר ולהורות כי השלמת פעולות החקירה הנוספות תבוצע בשעה שהעורר יושב על כיסאו כראש העיר, גם תחת מגבלות שהוצעו על ידי העורר, כגון איסור להשתתף בדיוני הוועדה לתכנון ובנייה או על ליצור קשר עם עובדי עירייה ספציפיים ויזמים וקבלנים המעורבים בחקירה.

סבורני כי לא די בהגבלות שכאלו עת משקללים את החשש משיבוש, והסכנה לביטחון הציבור וביצוע עבירות דומות, לאור מכלול הנתונים כפי שפורטו לעיל.

סוף דבר - הערר נדחה.

כתב האישום, מענה ומהלך המשפט הנאשמת היא בעלת הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 8130, חלק מחלקה 22, מגרשים 23, 24 באיזור התעשייה בתנובות, במרחב התיכנון המקומי לב השרון (להלן בהתאמה: המקרקעין, איזור התעשייה).

מאז יום 25.6.19 (לכל המאוחר) בוצע במקרקעין שימוש חורג ואסור שאינו תואם להיתר במבנה תעשייה – למטרת מסחר (אולם תצוגה של ריהוט) בשטח של כ-700 מ"ר, ולמטרת משרדים בשטח של כ-1,500 מ"ר. משכך יוחסו לנאשמת כתאגיד בעל הזכויות במקרקעין, עבירות שימוש חורג במקרקעין ללא היתר, לפי הוראות חוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 כנוסחו לפני תיקון 116, ושימוש אסור במקרקעין כנוסחו לאחר תיקון 116.

...

אין בידי לקבל את הטענה.

מסקנה: כל אחד ואחד מהנימוקים המפורטים לעיל, קל וחומר הצטברותם זה לזה, מביאים למסקנה כי המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את אשמתה של הנאשמת מעבר לספק סביר, ומשכך אני מורה על זיכויה.

בהינתן התקלות שהתגלו בהתנהלותה של הוועדה בהליך החקירה, ובפרט בהינתן הערת בית המשפט בסיפא להכרעת הדין, והחשש פן מדובר בתקלה רוחבית שיש בה להשפיע על אופן הגשתם של כתבי אישום, אני מורה לב"כ המאשימה להעביר העתק מפסק הדין לממונים עליה (לא כהערה אישית, אלא לצורך גיבוש מסקנות ומדיניות מכאן ולהבא).

נטען כי ההתראה שקבלה המשיבה אינה עונה על דרישות הפסיקה והנחיות מחלקת הייעוץ וחקיקה של משרד המשפטים, וכי ההתראה שנמסרה למשיבה שונה מזו שנוהגת המערערת למסור לחשודים בעבירות אי ציות.

בתגובתה מיום 11.3.2021, טענה המערערת כי "אי אפשר שלא להשתאות נוכח הטענה לפיה מסירת התראה בגין ביצוע עבירת 'שימוש' ללא היתר, שהיא חמורה פחות מעבירה של אי-קיום צו התאמה שפוטי, מקימה לה 'הגנה מן הצדק'"; וכי "בנגוד להרשעה בבנייה ושימוש, בית המשפט כבר הורה לה במפורש להתאים את הבנייה להיתר והיא בחרה לעבור במפגיע על ההוראה". עוד נטען כי מדובר ב"הגנה מן הצדק" וכי הכלל בפסיקה הוא ש"ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהוה איפוא מהלך קצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר" וכי "ההגנה עשויה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט". נטען כי גם אם היתקיימה פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, לא יבוטל כתב האישום אם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר; וכי יש לאפשר למערערת לתקן את כתב האישום.

טענות הצדדים בעירעור המערערת טוענת כי האנטרס הצבורי באכיפת עבירות תיכנון ובנייה, מחייב גישה זהירה ומצמצמת בכל הנוגע לקבלת טענה מן הצדק בשל פגמים פרוצידוראליים; נטען כי אין חובה חוקית לגביית גירסתו של חשוד כתנאי להגשת כתב אישום; כי היא פעלה למסירת התראה לידי המשיבה וניתנה לה אפשרות למסירת גרסה; ונטען כי החלטת בית-משפט קמא חורגת מן המדיניות הנוהגת בבית המשפט, לפיה אין באי מתן התראה וזימון לחקירה פגם כה חמור שיש בו כדי להביא לביטול כתב האישום; עוד טוענת המערערת כי חשד באי ציות שונה מאשר חשד לבצוע עבירות אחרות, שכן מדובר בעבירה המקבילה במהותה לעבירה של ביזיון בית משפט.

...

דיון והכרעה דין הערעור להידחות.

כאמור, בית-משפט קמא הורה על מחיקת כתב האישום, מן הטעם שלמשיבה נמסרה התראה בגין עבירה שונה מזו שבה הואשמה בסופו של דבר, וזאת בהיעדר אינדיקציות לכך שהמשיבה הייתה מודעת לנושא אי הציות.

ראוי לאפשר לחשוד בכלל ולמשיבה בפרט, למסור גרסתה בעבירה בה היא חשודה, מבלי שתלוי ועומד נגדה כתב אישום, במיוחד נוכח סדרת הליקויים והכשלים שהיו בעניינה, כשמנגד קשה לראות איזה נזק משמעותי ייגרם, אם בכלל, מביטול כתב האישום, בפרט כאשר ביטול כתב האישום אינו מונע הגשתו מחדש במידת הצורך, ככל שהמערערת תמצא לנכון לעשות כן. אשר על כן, הערעור נדחה.

כתב האישום, מענה ומהלך המשפט כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות שימוש במקרקעין בלא היתר ובסטייה מהיתר ומתוכנית, לפי סעיפים 204(א), (ב), 208(א)(2), (3), (6), (7) לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התיכנון והבניה) (עד ליום 25.10.2017 – מועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 116 לחוק התיכנון והבניה); שימוש אסור במקרקעין, לפי סעיפים 243(ה), (ו)(2), (4), (5) לחוק התיכנון והבניה (מיום 25.10.2017 ואילך).

...

בהינתן שמדובר בסך הכל במספר חפצים שהושמו בתוך שטח החנייה המקורה, והגם שאלו פונו רק במועד מאוחר להגשת כתב האישום, דומני כי מדובר בעבירה פעוטה וקלת ערך, עד כדי זיכויים של הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בגין החנייה המקורה בעילה של זוטי דברים, וכך אני מורה.

מכאן, המאשימה עמדה בנטל להוכיח את אשמתם של הנאשמים בכל הנוגע לחנייה החיצונית, וכך אני קובע.

סוף דבר, אני מורה על זיכויים של הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכל הקשור לשימוש בחנייה המקורה, ומרשיע אותם בעבירות המיוחסות להם בכל הקשור לביטול החנייה החיצונית בניגוד להיתר הבניה.