לאור האמור, עתרה התובעת להורות לנתבעים להרוס ולפנות את כל הבינוי בחלקה 135, שניבנה ללא הסכמת התובעת וללא היתר כדין, באופן שלאחר ההריסה תמצא בחלקה 135 יחידת דיור אחת בלבד, בהתאם לזכויות שנקבעו בחוזה החכירה.
נטען כי הבניה שהתובעת מבקשת להרוס נעשתה, כולה או ברובה, בשנות ה-70, עוד לפני חתימת חוזה החכירה וכי בית המגורים לא פוצל לשלוש יחידות דיור נפרדות, אלא מדובר באגפי מגורים נפרדים, שהם בבחינת שינוי פנימי מותר.
שלומי אישר בחקירתו כי למרתף יש שירותים ומקלחת נפרדים וכן מטבח וכניסה נפרדת וכי ביחידה שנבנתה התגוררו חמש נפשות:
"ש. מה שכתוב בחוזה עליו חתומה אימך הוא לא נכון, מפנה... לחוזה חכירה, שבו כתוב שמטרת החכירה יחידת מגורים אחת ושימוש חקלאי במיגרש, זה לא נכון?
התובעת הפניתה לפסיקה שקבעה כי מדובר במבחן מהותי:
"אכן, המבחן אינו במספר דלתות הכניסה, חדרי המקלחת או חדרי השירותים המותקנים בדירה, כי אם בשאלה אם באורח מהותי אפשרה הוספתם, או כל פעולה אחרת, את פיצולה של הדירה ליחידות אחדות, עד כי היא חדלה לשמש יחידה בודדת וכמוה, באורח מעשי, כמספר יחידות השוכנות זו בצד זו. לפעולה היוצרת מציאות מן הסוג האמור השלכות לא רק על בעלי הנכס ועל המחזיקים בו, אלא על בנין המגורים, על התשתיות המקומיות ועל סביבת המגורים בכללה, וזו הסיבה שאין להתירה בלא שנשקלו קודם לכן שיקולים תיכנוניים" (רע"פ 7014/08 שטרן נ' מדינת ישראל (19.8.2008); רע"פ 11191/07 ברדה נ' מדינת ישראל – הועדה המקומית לתיכנון ובניה חולון (25.5.2008)).
סעיף 22(ב) לחוזה החכירה, הדן בתנאים הכלליים, קובע באופן מפורש כי "שום ויתור... המנעות מפעולה, שהוי או מתן ארכה מצד כלשהוא... לא ייחשבו כויתור על זכויותיו של אותו צד ולא ישמשו מניעה לתביעה, אלא אם כן ויתר אותו צד על זכויותיו במפורש ובכתב". התובעת לא ויתרה באופן מפורש על זכות מזכויותיה בחוזה החכירה וספק אם רשאית הייתה לעשות כן, שעה שמדובר במקרקעי המדינה.
כידוע, הטענה לאכיפה בררנית מהוה טענה מקדמית שרשאי נאשם להעלות בהליך הפלילי, נגד ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום, במסגרת טענות הגנה מן הצדק (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).
...
על רקע האמור הוגשה התביעה שלפני.
הריסת אותה בניה ותיקה, כך נטען, תוביל להרס משפחה שלמה ותותירה ללא קורת גג. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התנהלות התובעת לאורך השנים מלמדת על כך שהתובעת הכירה בזכויותיהם בחלקה 135, על כל הבנוי והנטוע עליה זה שנים רבות, תוך ויתור מוחלט על כל טענותיה ביחס לכך; כי מעצם העובדה שמאז השלמת הבניה ועד למועד הגשת התביעה, לא העלתה התובעת שום טענה ביחס לבניה זו ולא עשתה דבר למימוש זכויותיה הנטענות, מקימה לנתבעים טענת התיישנות או למצער, טענת שיהוי; הנתבעים טוענים כי הרחבת בתי המגורים נעשתה על ידי רבים מתושבי טירת שלום, כי התובעת ערה למציאות הקיימת בטירת שלום מזה שנים רבות וכי הגשת התביעה נגדם היא בגדר אכיפה בררנית; כי אין יריבות בין הצדדים, מן הטעם שהבניה בחלקה בוצעה והושלמה עוד לפני שהנתבעים קיבלו את הזכויות בחלקה בירושה (בשנת 2002); כי בהתאם לחוזים קודמים שהיו ביחס למקרקעין, לא הייתה הגבלה על הבניה בחלקה ההיסטורית; וכי התובעת זנחה את זכויותיה לדרוש הריסה ופינוי בניה והעלאת טענות אלה נגועה בחוסר תום לב ודינה להידחות מטעם זה בלבד.
הריסת התוספות לבית המגורים תוביל להרס משפחה שלמה ותותירה ללא קורת גג.
לנוכח המסקנה אליה הגעתי, יש ליתן את צו הריסה כמבוקש.
סוף דבר
התביעה מתקבלת, בהתאם לאמור בסעיפים 59-58 שלעיל.
בשים לב לכל אלה, הגעתי למסקנה כי נכון הוא שכל צד יישא בהוצאותיו.
