כתב אישום על ביצוע אינוס בנסיבות מחמירות

במסגרת גזר הדין, הושתו על המערער ארבע וחצי שנות מאסר בפועל, בנכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור ויורשע בכל עבירה בנגוד לסימן ה' של פרק י' לחוק במשך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסר; ותשלום פיצוי למתלוננת בסכום של 50,000 ש"ח. רקע ביום 4.10.2012 הוגש נגד המערער כתב אישום.

בגין מעשים אלו הואשם המערער בבצוע של שתי עבירות אינוס בנסיבות מחמירות כאמור, ובעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק.

...

סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

דין טענה זו להידחות.

סוף דבר, אציע לחברַי לדחות הן את הערעור על הכרעת הדין והן את הערעור על גזר הדין.

בית משפט קמא החליט להמנע מהרשעתו של המערער 2 (הנאשם 2 בכתב האישום), "בעבירות שביצע ושבהן הודה", כמפורט להלן: סיוע לאינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(5) וסעיף 31 לחוק העונשין; מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ב) ביחד עם סעיף 345(ב)(1) ו-(5) לחוק העונשין; פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות; פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות ביחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין.

בהודעת העירעור, שהוגשה על ידי עו"ד שמואל פלישמן, בא כוחו של המערער 2, צוין כי בחודש דצמבר 2013, שבו בוצעו כל העבירות, היה המערער 2 בן 12 שנים ו-3 חודשים בלבד, היינו "קרוב לגיל תחילת האחריות הפלילית". מוסכם על בא כוח המערער 2, כי ההכרות הראשונית עם המתלוננת היתה של המערער 2, אך מכאן אין להסיק כי הוא "התיר את 'החפצת' המתלוננת לשימושם של הנאשמים האחרים, אשר כולם בוגרים ממנו". המעשה המגונה היחידי שבוצע על ידי המערער 2 הסתכם בנגיעה בחזה של המתלוננת, הא ותו לא. הפגיעה בפרטיותה של המתלוננת נעוצה בכך שאחד הנאשמים האחרים צילם את בעילתה של המתלוננת במכשיר הסלולרי של המערער 2.

...

לאחר בחינת כלל השיקולים, הגעתי למסקנה כי ניתן, בנסיבות העניין, להקל, במידת מה, בעונש המאסר בכדי לפתוח למערער 1 פתח של תקווה, אשר יוביל, כך אנו מקווים, לשינוי אורחותיו ודפוסי התנהגותו.

נזכיר, כי בית משפט קמא גזר על המערער 3 – 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ועל המערער 4 – 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, כאשר הפער העונשי בין השניים הוסבר בכך שהמערער 4 החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, והיה היחיד מבין הנאשמים שעשה כן. אף כאן, הגעתי למסקנה כי ניתן להפחית, במידת מה, בעונש המאסר לריצוי בפועל, מתוך מתן משקל יתר להיותם של שני המערערים כבני 14 שנים במועד ביצוע המעשים; לקבלת האחריות על מעשיהם; ולהשתלבותם בתהליך הטיפולי, כמפורט בתסקיריהם.

לסיכום, אמליץ לחבריי לדחות את ערעורו של המערער 2 ולקבל חלקית את ערעוריהם של המערערים 4,3,1 ו-5, כך שעונשי המאסר לריצוי בפועל שיושתו עליהם יהיו כדלקמן: מערער 1 – 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל (במקום 24 חודשים) בניכוי ימי מעצרו.

כן מיוחסות לו, לפי החשד, גם עבירות מין ואלימות חמורות, לרבות אינוס בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה, סחיטה באיומים ועוד.

דיון והכרעה לפי סעיף 44(א) לחוק המעצרים בית המשפט מוסמך לצוות על שיחרורו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, בערובה או ללא ערובה.

ממשיך סעיף 48(א) לחוק המעצרים וקובע, כי שיחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה או לדיון במשפטו וכן יימנע מלשבש הליכי משפט, וכי בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות התנאי הבא: "(10) איסור המשך עיסוק הקשור בעבירה, ובכלל זה איסור עבודה במוסד, כאשר מיתקיים יסוד סביר לחשש שהמשך העיסוק מהוה סכנה לבטחון הציבור, או עלול להקל על ביצוע עבירה דומה". השיחרור בערובה בשלב החקירה כולל, איפוא, שני תנאים הכרחיים: האחד, התייצבות לחקירה, והשני, מניעת שבוש הליכי משפט.

...

לבסוף טענו, כי נוכח היקף החשדות, ומעורבותם של עובדי עירייה רבים, אין מנוס מאיסור גורף ולא ניתן להסתפק בפתרון אחר.

עם זאת, וזה העיקר, ברוב רובם של המקרים שאליהם הפנה בא כוח העורר, בסופו של דבר הוארך איסור העיסוק כמבוקש, בין באופן מלא ובין באופן חלקי, ומכאן שאין בפסיקה את שביקש להוכיח העורר.

לאור כל האמור הערר נדחה.

וגזר דין מבוא: כנגד הנאשם, יליד 1998, קטין במועד ביצוע העבירות, הוגש לבית משפט זה כתב אישום, במסגרתו יוחסו לו במקור העבירות שעניינן, ניסיון אינוס, פציעה בנסיבות מחמירות ותקיפות שונות.

יתרה מזו, חלוף הזמן אשר במהלכו לא נתפס הנאשם, גרם לנפגעת העבירה להמשיך ולחיות בתחושת פחד מהנאשם, אשר הסתובב חופשי ויכול היה לשוב ולפגוע בה. באשר לסיבות שהביאו את הנאשם לבצוע העבירות, טענה המאשימה, כי עיון בכתב האישום המתוקן מוביל למסקנה, כי מעשי הנאשם בוצעו על רקע תאווה מינית אגואיסטית ותאוות שליטה, תוך היתעלמות מנפגעת העבירה, מהיותה בת אנוש, מהיותה בת חורין הרשאית לבחור עם מי לקיים מגע מיני, כמו גם אדישות והתעלמות מהתנגדותה, מכאבה ומסבלה.

...

סבורני, כי תלכיד עונשי ראוי ומידתי בעניינו של הנאשם צריך, כי יכלול בחובו השתת ענישה מוחשית בדמות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אשר תיתן ביטוי למכלול נסיבות המקרה דנן, למהות המעשים והחומרה הגלומה בהם ותעלה בקנה אחד עם מיקום העונש הראוי לנאשם במתחם העונש ההולם שקבענו לעיל.

סבורני, כי עמדתו העונשית של ב"כ הנאשם להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם, חורגת היא לקולא ואין בה כדי לתת ביטוי עונשי ראוי, נכון ומאוזן לחומרת המעשים שביצע הנאשם ולנסיבות ביצועם.

סופו של יום, נוכח כל האמור לעיל, הייתי מציעה לחברי להשית על הנאשם את העונשים כדלקמן: 46 חודשי מאסר בפועל שימנו מיום מעצרו של הנאשם 16.2.22 כאשר בתקופה זו לא תיכלל ולא תנוכה התקופה בה היה הנאשם גם אסיר למשך 45 ימים, בגין הרשעתו הנוספת.

וגזר דין (עותק חלקי) הנשיאה, השופט סאאב דבור : מבוא הנאשם, יליד שנת 2004, הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן, לפיהן - בהיותו קטין כבן 15 שנים ביצע בקטינה שהייתה אז כבת 15 שנים עבירות שעניינן: נסיון אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(ב)(3) + (1) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן:"החוק")בנסיבות סעיפים 345(א)(1) + 25 לחוק; מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(1) + (ב)(1) ו- (3) לחוק וכן, מעשה מגונה בנסיבות אינוס, עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(1) ו- (3) לחוק.

כאן המקום לציין, כי המעשים מושא כתב האישום שם הנם פחות חמורים מאלה שבוצעו על ידי הנאשם כאן.

...

גילו של הנאשם; כמו גם גילה של המתלוננת עמדו אף הם לנגד עיניי בבואי לגבש את המסקנה אליה הגעתי.

"כאשר מדובר בעבריינים קטינים, מדיניות הענישה מחייבת מלכתחילה את בית המשפט להקנות משקל מכריע ודומיננטי לשיקול השיקום. לכן, בהליך שבו שיקולי השיקום והטיפול הם באופן אינהרנטי לב ליבו של העניין, יש לתת משקל יתר להמלצות אנשי המקצוע מהדיסציפלינה הטיפולית. הגם שתסקירי שירות המבחן הינם בגדר המלצה בלבד שאינה מחייבת את בית המשפט...., בעניינם של קטינים אל לו לבית המשפט לסטות מהמלצות שירות המבחן כאשר יש בנמצא אופק שיקומי, אלא מטעמים כבדי משקל... בהתאם לכך, סבורני כי עלינו לאמץ כלל מנחה לפיו כל אימת שמדובר בגזירת דינם של קטינים יש לתת משנה תוקף להמלצות שירות המבחן, זאת מבלי שתוגבל סמכותו של בית המשפט לדחות את ההמלצות בהתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת" (ע"פ 49/09 הנ"ל, פסקה 27 לחוות דעתו של השופט דנציגר.

בהינתן כל המקובץ לעיל, לו דעתי תישמע, הייתי ממליץ לחברותיי להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו עונשים אלה: מאסר בפועל לתקופה של 36 חודשים בניכוי התקופה בה היה במעצר (מיום 11/07/21 עד 19/07/21).