כתב אישום נגד קטין בגין עבירות רכב

מיתחם הענישה ביחס לעבירה בנגוד לסעיף 10(א) בפקודת התעבורה, בנסיבות של נהג בלתי מורשה לנהיגה, נקבע על ידי בית המשפט המחוז (באר-שבע) בעפ"ת 22585-11-12 אליעזר אושורוב נגד מדינת ישראל: (להלן:פרשת אושורוב) "לטעמי, וגם על פי פסיקה מקבילה בה עיינתי, מיתחם העונש ההולם בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, אינו מתחיל ממאסר בפועל, אלא הוא נע בין מאסר מותנה ובין מאסר בפועל למשך מספר חודשים ואף שנה, בהתאם לנסיבות העבירה" ביחס לרכיב הפסילה בפועל קבע בית המשפט המחוזי באר-שבע בעפ"ת 52385-03-14 מדינת ישראל נגד ג'אבר אבו עסא וכן בעפ"ת 15065-01-14 מדינת ישראל נגד סלאח אלעוברה כי 89 ימי פסילה בפועל מהוים עונש הולם בנסיבות בהן בחר נאשם ב"מסלול שקומי" חידש את רישיון נהיגתו ולמעשה "רופא הפגם" נשוא כתב האישום.

בפרשה שבפני, ולפי עובדות כתב האישום, נהג הנאשם רכב בעודו בלתי מורשה לנהיגה ואף הסיע ברכב שני קטינים בלתי חגורים (המדובר בעבירת קנס ביחס לעבירה זו).

...

מהלך זה השפיע מידית גם על רף הענישה הנוהג, שכן המדינה עצמה הגיעה למסקנה לפיה פקיעות רישיון עד 10 שנים של מורשים במקור לנהיגה, אינן מצדיקות סנקציה נוספת בחידוש הרישיון מעבר לתשלום אגרה.

מעבר למתואר לעיל, נטל הנאשם אחריות מלאה על מעשיו, וכפי שנטען ע"י המדינה, עבירה דומה בניגוד לסעיף 10(א) ביצע טרם פרשה זו לפני כ-7 שנים, לכן אני מחליט לתת לעובדה זו משקל נמוך וקובע כי שיקולי השיקום גוברים בפרשה זו. יחד עם זאת, וגם אם אתן משקל לשיקולי השיקום לאור ה"דרך" המשמעותית שעבר הנאשם לריפוי הפגם לאחר שנים של היותו בלתי מורשה, אני דוחה את בקשת ההגנה להימנע מכל פסילה בפועל, ובהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי לעיל, אני סבור כי פסילה בת 89 יום תענה על עקרון ההלימה בפרשה זו, לצד עונש של מאסר מותנה אשר יתן ביטוי גם לסכנה שיצר הנאשם כלפי ילדיו הקטינים.

מכל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 1500 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו.

הנני גוזר על הנאשם 3 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה עם רשיון נהיגה שאינו תקף ביחס לעבירה מסוג הזמנה לדיון והכל תוך 2 שנים מהיום.

מבוא הקצין הורה על איסור מינהלי על השמוש ברכב (שמספרו 30-093-69) וזאת למשך 30 יום, בגין עבירה של נהיגה ללא מלווה בכך שהנהג ברכב נתפס בהיותו נהג חדש צעיר, בשלושת החודשים הראשונים מיום קבלת היתר נהיגה, נוהג ברכב ולא ישב במושב הקידמי שלצדו מלווה כהגדרתו בפקודת התעבורה, בנגוד לסעיף 12א1(ד)(1) לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה מסמיך קצין מישטרה לאסור שימוש ברכב שבו נעברה עבירה לתקופה של 30 ימים בקבעו כי: "היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לידרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין מישטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים....". סעיף 57ב(ב) מסמיך את בית המשפט להורות על ביטול איסור השמוש אם נוכח כי היתקיים אחד מאלה: הרכב נילקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו; או מי שנהג ברכב פעל בנגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

בעניינינו, לא השתכנעתי כי הרכב נילקח מהמבקשת ללא ידיעתה וללא הסכמתה ויש להניח כי המבקשת מסרה את הרכב לבנה בהסכמתה המלאה שכן מי שנימצא עימו ברכב היה בעלה ושני קטינים קרובי מישפחה.

...

בנסיבות אלה, אני סבור כי המבקשת לא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה ואין דיי בטענה כי הרכב משמש אותה לצורכי המשפחה.

כבר קבעתי בהחלטתי בבפ"מ (י-ם) 3444-03-14 דדוש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.03.14) כי "אין בעובדה שהשימוע נערך לנהג ולא לבעל הרכב כדי לפגום מתוקפה ותקינותה של החלטת הקצין. בהתאם לסעיף 57 לפקודת התעבורה אין חובה לזמן את בעל הרכב לשימוע ודי בעריכת השימוע לנהג כדי לקיים את מצוות המחוקק. יחד עם זאת, אין בכך כדי למנוע מבעל הרכב לפנות בעצמו לבית המשפט לביטול הודעת איסור השימוש כפי שעשה המבקש בענייננו". (ראו גם החלטתי בבש"א 13081-01-19 אלבז נגד מדינת ישראל (מיום 14.02.19); ע"ח 17664-02-18 קדאח נגד מדינת ישראל (מיום 11.02.18); ע"ח 23163-01-12 מדינת ישראל נגד דודל (מיום 02.01.2012)).

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בשימוע והוא נעשה כדין.

כללו של דבר לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין לאסור את השימוש ברכב לתקופה של 30 ימים ומשלא מצאתי כי קיימות נסיבות המצדיקות ביטול הודעת איסור השימוש או קיצור התקופה, אני מורה על דחיית הבקשה.

כנגד המשיבים הוגש כתב אישום האוחז בשלושה עשר אישומים שעיקרם ביצוע עבירות של גניבות רכבים.

המדובר בפרשייה בה הוגש כתב אישום נפרד כנגד שני קטינים (א.ע וא.ש), תושבי האיזור, אשר ביצעו העבירות לכאורה בצוותא חדא עם המשיבים.

...

לטענת ב"כ המבקשת, המדובר בראיות נסיבתיות המובילות למסקנה אחת ויש בכוחן כדי להוות ראיות לכאורה.

נוכח כל האמור, אני קובעת כי קיימות ראיות לכאורה באשר לאישום זה. אישום אחד עשר מיוחס למשיב 2 בלבד בתאריך 7.3.22 בשעה 20:00 או בסמוך לכך, גנב המשיב 2 רכב מסוג מאזדה מרחוב יוספטל בבת ים. בגין אישום זה יוחסו למשיב 2 עבירות של גניבת רכב, כניסה לישראל שלא כחוק, נהיגה ללא רישיון נהיגה- מעולם לא הוציא ונהיגה ללא ביטוח.

בשעה 21:52 ובשעה 22:54 נשלחו מיקומים שונים האחד ברעננה והשני סמוך לכפר ברוכין מא.ע למשיב 1 ובשעה 22:54 מקליט א.ע למשיב 1 "אסיל תבוא תבוא באמא שלי לא מצאנו שום רכב תבוא נלך לרכב שאתה מכיר". מחקירת המשיב 1 עלה כי הוא לא זכר היכן היה ביום האירוע [ראה חקירת המשיב מיום 30.3.22 שעה 09:58 עמ' 3 פסקה 18 ועמ' 4 ש' 19-20] אשר להודעה המוקלטת השיב "לא יודע" [ראה חקירת המשיב מיום 30.3.22 שעה 14:36 בעמ' 3 פסקאות 36-37].

. "אני אגרום להם לרדוף אחריו" סוף דבר: הגעתי לכלל מסקנה כי פסיפס הראיות הנסיבתיות שהניחה המבקשת מצביע על סיכוי סביר להרשעתם של שני המשיבים באשר לכל האישומים המיוחסים להם וזאת מבלי שהוצג הסבר חלופי סביר.

על פי הכרעת הדין מיום 13.7.2021, הנאשם, יליד 19.11.2002 (בן 18 וחודש במועד העבירה והיום בן 19 ו-9 חודשים), הורשע בהתאם להודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירת ניסיון תקיפה הגורמת חבלה של ממש ממניע גזעני, לפי סעיף 380 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), בעבירת ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני, לפי סעיף 379 בצרוף סעיף 382(א) וסעיף 144ו בחוק, בעבירת חבלה במזיד לרכב ממניע גזעני לפי סעיף 413ה וסעיף 144ו בחוק ובעבירת סיכון דרכים בצוותא לפי סעיף 344 בחוק.

עובדות כתב האישום המתוקן על-פי כתב האישום המתוקן, ביום 29.12.2020 סמוך לשעה 21:00, הישתתף הנאשם עם אחרים בהפגנת מחאה נגד משטרת ישראל אשר היתקיימה באיזור רחוב בר-אילן בירושלים בעקבות מות הנער אהוביה סנדק ז"ל. סמוך לשעה 23:30, הלכו הנאשם, הקטין נ"ש, יליד שנת 2005, ואחרים שזהותם אינה ידועה (להלן – האחרים) לכיוון כיכר זוֵועהיׅל ברחוב זקס.

בעיניין נסיבותיו של הנאשם הוסיפה באת-כוח המאשימה, כי הנאשם מכיר באחריותו למעשים, משתפר ביחסו אל העבירות, אך יש נגדו הליך נוסף בשל עבירת תקיפה שנידון בבית משפט השלום לנוער.

...

הערעור נדחה.

הערעור נדחה.

בעניין נסיבותיו של הנאשם טען בא-כוחו, כי גילו במועד העבירות היה 18 וחודש, על גבול הקטינות, כך שעל הענישה להיקבע בהתאם; הוא הודה מיד וחסך זמן שיפוטי; הנאשם היה כחודש במעצר, כשבעה חודשי מעצר בפיקוח וכשמונה חודשים במכינה; על-פי התסקיר, מגיל צעיר סבל מהפרעות קשב וריכוז; הוא עבר שינוי משמעותי במסגרת הטיפולית-שיקומית בליווי שירות המבחן; אמנם בסופו של דבר הנאשם התבקש לעזוב את המכינה, אך כאמור בתסקיר, צוות המכינה ממשיך ללוות אותו; שירות המבחן התרשם מהתקדמותו המשמעותית ואף הדגיש כי מאסר בפועל עלול לחבל בהישגיו השיקומיים.

הוגש נגדו כתב אישום נוסף, בהיותו קטין, בגין עבירות רכוש.

עוד צוין בתסקיר, כי לחובתו של הנאשם, 7 הרשעות בגין עבירות בתחום התעבורה, בגין עבירות של נהיגה בשיכרות, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בקלות ראש ורישיון רכב שפקע וכן הוגשו נגדו כתבי אישום בגין 5 עבירות דומות נוספות.

...

בערעור שהוגש על חומרת העונש, לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב ברכיב המאסר, אך הקל על הנאשם ברכיב הקנס ורכיב פסילת רישיון הנהיגה, כך שהעמיד את הקנס על סך של 20,000 ₪ והעמיד את תקופת פסילת רישיון הנהיגה בפועל למשך 12 חודשים.