כתב אישום נגד עיתונאית בגין זיוף, מרמה, שיבוש משפט והפרת איסור פרסום

במכתב, שכותרתו "חשד לזיוף מסמכים וחתימות", נאמר כי "בשרשרת התביעות המתגבשות נגד יו"ר האגודה, עולות טענות של הפקת מסמכים, קבלת החלטות ובצוע פעולות שלא כדין, כלומר ביצוע הפעולות הנ"ל ללא אישור תקין וחוקי של המוסדות המתאימים". עוד נטען, "מיסמך ה-16.1.15 מוכיח היטב את מתכונת היתנהלות היו"ר העושה במוסדות האגודה והציבור כראות עיניו וישמש אותנו כעוד הוכחה למתכונת הפקת המסמכים ו'ההסכמים' ע"י היו"ר". מכתב עם נספחים שכתב הנתבע (על נייר מכתבים של חברה בבעלותו) לבעלי תפקידים ברמ"י, שהיתקבל שם ב-24.8.14 וכותרתו "ספסרות באדמת רשות מקרקעי ישראל והפקת כספים אסורים" (נספח ת/18ב' לתצהיר התובע, להלן: פירסום ט').

התובע ציין כי גם את כתב ההגנה ובקשות או תגובות שונות שהגיש במהלך המשפט, פירסם הנתבע בתפוצה רחבה במטרה לפגוע בתובע, תוך ניצול ההגנה בחוק איסור לשון הרע לגבי מסמכים המוגשים בהליכים משפטיים.

הנתבע הגדיל לעשות וצירף לאחת מבקשותיו, ללא כל קשר עינייני לתוכנה, נספח הנחזה כ"סיכום פגישה עם הפרקליטות" ולפיו נערכה כביכול "טיוטת כתב אישום" כנגד התובע (נספח דומה, שנערך ע"י הנתבע, צורף לסיכומיו).

באשר למידת ההוכחה לגבי אמתות הפירסום נקבע בעבר: "הכלל הוא שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפירסום, עשוי הנתבע להדרש להביא כמות הוכחה שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה" (ע"א 670/79 בצלאל מזרחי נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ פ"ד מא(2) 169).

אין חולק, כי חומרת לשון הרע שפירסם הנתבע על התובע היא גבוהה – הנתבע ייחס לתובע עבירות פליליות של קבלת דבר במירמה, הפרת אמונים, זיוף, עריכת רישומים כוזבים בספרי האגודה, מסירת תצהיר שקר, ועוד.

הוא מודיע כי "פרסומים מרתקים על היתנהלות התובע וחלק מחברי ההנהלה, מתוך הפרוטוקולים של בית המשפט, ועל התביעות שיוגשו בקרוב להחזרת כספים ואדמות לחברי הכפר – יהיו בהמשך". במ/9 המופנה לבעלי תפקידים במועצה האזורית, בו מצהיר הנתבע על תביעה שהוא מתכנן נגד חברי הוועד והוועדה המקומית לתיכנון ובניה בעיניין עבירות בניה המבוצעות על ידם, ומתרה בבעלי התפקידים במועצה שלא להעלים מסמכים מתיק הבניה של התובע כדי שלא יואשמו בבוא היום בשיבוש ראיות; במ/6 בו דורש ממזכירת הכפר מירב יובל להשיב מיידית לשאלתו בעיניין הפצת חומר ששלח, ומודיע כי אם לא תשיב לשאלתו עד מחר, יהיה עליו לזמן אותה שוב לחקירה בביהמ"ש "ולחקור גם על שטח עולש ועוד כמה ערבובים של חוק ומינהל" תוך שמצהיר כי "אף אחד לא חסין"; במ/3 בו הנתבע מכנה את חגית, שהעבירה לתובע את רשימת התפוצה של מייל שהגיע אליה מתיבת הדוא"ל האנונימית, "אחראית תרבות חסרת תרבות" ו"גיס חמישי".

...

לסיכום, הכרעה קונקרטית לגבי תחולת הגנת תום הלב על כל אחד מהפרסומים תעשה תוך בחינת מספר הטענות העובדתיות המשמיצות, שלא הוכחו כנכונות, הכלולה בפרסום, ובהתחשב בנמעני התפוצה שלו, כאשר ברי כי פרסומים שמוענו אך ורק לגופים מוסמכים לבדיקת תלונות נהנים מהגנה רחבה יותר מאלה שמוענו לאחרים.

מאחר שאין ראיה כי מכתב זה הופץ בתפוצה רחבה יותר מאשר לרשם האגודות השיתופיות והעתק למזכירות ועד האגודה, ומתוך התפיסה כי יש לצמצם את דרישת הבירור המוקדם של אמיתות הטענה ע"י המתלונן, כאשר מדובר בתלונה המוגשת לגוף הממונה על בירור תלונות מסוג זה, אני קובעת כי הפרסום חוסה תחת ההגנה של סעיף 15(8) לחוק.

לסיכום, אני קובעת כי הנתבע פרסם לשון הרע על התובע ללא שחלה עליו הגנה מן ההגנות הקבועות בדין, לגבי פרסומים א', ג', ד' ו-ט'.

14.5.14 – מועד פירסום הבקשה לקיום צו הירושה בעתון 'ידיעות אחרונות'.

העברת חומרי חקירה לעו"ד נעמן (ב"כ עציון אביטל) עוד בטרם הסתיימה החקירה, ובנקודה זו ברצוני לעצור לרגע, יתאר לעצמו בית המשפט הנכבד שנציג חוקרים מנהל שתוף פעולה עם עו"ד של "המתלונן" לגבי ניירת שהוא לא מגלה בכלל לנאשמים, זו מעילה באימון הציבור ברשות החוקרת, זו האחרונה משתפת פעולה עם גורם מעוניין לא מגלה מסמכים לחשודים ובונה תיק, אי צדק זה והליך פסול זה מן הראוי שיביא לביטול האישום בתיק הנוכחי, ואכן הנבת"ם כותב בסעיף 14 לחוות דעתו: "העברת חומר חקירה למתלונן במועד זה עלולה הייתה לשבש את המשך פעילות החקירה שנדרשו בעיניין אף לשיטתו של עו"ד כרמל" היתנהגות מח"ש בתיק החקירה שלפנינו (סעיפים 14, 15, 16, 17) גורמת לנבת"ם לכתוב כדלקמן: סעיף 18: "מקרא דברים אלו מעלה תחושה לא נוחה כי הרשות שכלל כוחותיה וסמכויותיה נועדו לאכיפת החוק מסייעת בדרך של העברת תוצרי חקירה, שהושגו מכוח אותן סמכויות, לצד אחד בסכסוך, באופן שעלול לפגוע בשני ההליכים המשפטיים שמתנהלים נגד מרשתך הן הפלילי והן האזרחי ושעומד בנגוד לרוח ולהוראות ההנחיה" סעיף 18 זה על תוכנו המפרט תרמית והטיה של החקירה לצד אחד הוא לבדו יכול וראוי שישמש בסיס לזיכוי הנאשמים בתיק שלנו, האמור בסעיף 18 מבסס את טענת הנאשמים כי מח"ש נהג כלפיהם במרמה ומספיק לבסס דחייה של סעיף 23 לחוק הנבת"ם לעניין אי הגשת חוות דעתו של הנבת"ם" "3(ו) עד כמה רב שתוף הפעולה בין מח"ש לעו"ד נעמן אנו מוצאים בציטוט של סעיף 17 להחלטת הנבת"ם, עו"ד נעמן בוטחת בשותפיה ממח"ש ומעיזה לכתוב להם שהיא מנהלת מרדף אחר הצדק אף כנגד בית המשפט עצמו, לא ברור מניין שואבת עו"ד נעמן את החוצפה לשתף את מח"ש בגרסתה שבית המשפט מפריע לה לרדוף אחרי הצדק, אלא אם מדובר בשיתוף פעולה בין מח"ש למתלונן " באי כוח הנאשמים הוסיפו וטענו בסיכומיהם: "5(א) בכתב האישום קיים ניסיון לצרף לאישום העקרי, הוא זיוף הצוואה, כל מני זוטות חסרות ערך ושחר ומדובר באישומים השני והשלישי, קיים כלל בלתי כתוב לפיו להאשמה רצינית לא מצרפים זוטי דברים, בתיק שלנו צורפו לאישום הראשון אישום שני של זוטי המלצות ואישום שלישי טרחני של אי מסירת פרטים ופגיעה בפרטיות בגין תאונה". "5(ב) אנו טוענים שזו הוכחה נוספת בנוסף לדו"ח הנבת"ם לרדיפה אחרי הנאשמים ושתוף פעולה עם המתלונן בתיק זה, מדובר בעובדות שהובאו בכתב האישום רק כדי להקשות על הנאשמים ולגרום להם ללחץ בלתי סביר ובלתי הגיוני יש להצביע בנקודה זו למשל על אי הבאת המפקח שקבל את הגב' כרסנטי לעבודה על סמך ההמלצות, מעניין מאוד לציין שמפקח זה שלטענת מח"ש רומה לא הובא בכלל למסירת עדות ולא הובא כדי להעיד מה חשוב בשבילו בהמלצות ומה ואיזה "שקר" גרם לו לקבלת הגב' כרסנטי לעבודה.

גרסאות הנאשם 2 – **** כרסנטי הסנגורים טענו בסיכומיהם: "3(ח)(1). רמזים לעניין היותו של נאשם 2 פושע ורמאי על בסיס העבר, יושם לב ויודגש היטב אין שום עד הקושר את דני כרסנטי לזיוף הצוואה רק רמזים חסרי בסיס ואחיזה במציאות". "ח(2) כל פרשיות הטלת הרפש בדני כרסנטי מן הראוי שיובאו היטב היטב בשקול דעתו של המותב הנוכחי לעניין הקביעה אם מח"ש תם וישר או שמא משתף פעולה ועוזר לבנות תיק ללא רגלים וללא ידיים וללא שום בסיס." "ח(3) דוגמא ראשונה לכך היא הניסיון להראות בעיניין אשה בשם רות גלזברג שדני ניסה להשיג את רכושה ולרמותה, אנו רואים רמזים חסרי אחיזה במציאות ושום הוכחה בפועל לעבירה כל שהיא של דני כרסנטי (עמ' 129 שורה 13-19) כאן יש הצהרה של עו"ד רונן כי לא מצא דבר, זו חוצפה וגסות רוח להעלות בכלל גיבוב דברים זה." "ח(4) בכלל, קיימים המון רמזים שדני כרסנטי ניסה להשיג רכוש של כל מיני חסרי יורשים, אנו דורשים כי יעשה עם דני צדק בנושא זה, שום עובדה מרשיעה לא הוכחה ע"י מח"ש בעיניין זה ויתאר לעצמו כב' בית המשפט מה עובר על דני כרסנטי כאשר רמזים כאלו מופצים בציבור (מח"ש טוען כך ולא אנו המפרסמים) רמזים אלו מטרתם להוכיח שדני כרסנטי הוא פושע עם עבר, ומתאים לו לעשות את מעשיי זיוף הצוואה במשפט שלנו, ומכאן חומרת המעשה ואנו טוענים לא דובים ולא יער, אין ולו בדל הוכחה שד"ר דני כרסנטי מורה ומחנך סטה מקוו הישר ולו באלפית המילימטר, כאשר צד מנסה להוכיח פעילות עבריינית כדי לבסס כתב אישום קיים ולא מצליח בכך יש לתת לכך את מלוא המשמעות ולקבוע כי פרט לרדיפה ולהחלטה מראש שמישהו אשם, אין בתיק שלפנינו ממש. על מח"ש לשאת בתוצאות כשלון מאמציו להוכיח שד"ר כרסנטי זייפן ולו בעבר." להלן אדון בגירסאות הנאשם, ואכריע בטיעוני ב"כ הצדדים: הנאשם נחקר במח"ש, וכן העיד בבית המשפט, ולהלן אתייחס לגירסאות הנאשם בנוגע לנושאים שונים, ואכריע בהם.

(5) נאשמת 1 בלבד: הפרת אמונים, עבירה על סעיף 284 לחוק העונשין (שתי עבירות), וזו לשון הסעיף: "284. עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מירמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים." בית המשפט העליון היתייחס לעבירה זו בפסקי דין רבים, ודי אם אזכיר את דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, פ"ד נט(4) 385 (2004): "כחוט השני עוברת בפסיקתו של בית המשפט העליון התפיסה כי האיסור הפלילי על הפרת אמונים בא לשמור על שלושה ערכים מוגנים. הערך הראשון הנו אמון הציבור בעובדי הציבור. הערך השני הנו טוהר המידות של פקידי הציבור. הערך השלישי הנו אינטרס הציבור, עליו מופקד עובד הציבור. עמדתי על שלושה ערכים אלה באחת הפרשות בצייני:

עוד הוכח בפניי, שמעשי הנאשמת פגעו במזיד בפרטיותם של המתלוננים, כפי שפירטתי בהכרעת דין זו. אמנם כתב האישום ייחס לנאשמת עבירה על סעיף 2(7) בלבד, ואין היתייחסות לסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, הכולל את העבירה ועונשה, אך מכוח הסמכויות הנתונות לי, ומאחר ובצוע העבירה הוכח בפניי, גם אם לא נכללה בכתב האישום, וניתנה לנאשמת היזדמנות סבירה להיתגונן מפני בצוע עבירה זו, וגם ב"כ הנאשמים לא התייחסו לעניין זה כלל בסיכומיהם, קובע אני שהוכח כנדרש, שהנאשמת עברה עבירה על סעיף 2(7) בצרוף סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, על כן הנני מרשיע את הנאשמת בבצוע עבירה זו. עבירת המירמה והפרת אמונים: סעיף 284 לחוק העונשין קובע: "עובד ציבור, העושה במילוי תפקידו מעשה מירמה או הפרת אמונים, הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה, אילו נעשה כנגד היחיד". בפרק המשפטי של האישום הראשון, דנתי בעבירה זו, והתייחסתי לפסיקת בית המשפט העליון בנוגע אליה.

...

לאור הנ"ל, הנני מרשיע את הנאשמים בביצוע העבירות הבאות: זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 418 (סיפא) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 – שני הנאשמים.

האישום השני הוכח כנדרש ששני הנאשמים ביצעו את כל העבירות המיוחסות להם באישום השני, על כן הנני מרשיעם בביצוע העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה - עבירה על סעיף 415 לחוק העונשין - נאשמת 1 בלבד.

האישום השלישי – נאשמת 1 בלבד הוכח כנדרש, שהנאשמת 1 ביצעה את כל העבירות המיוחסות לה באישום השלישי, על כן הנני מרשיעה בביצוע העבירות הבאות: מרמה והפרת אמונים – עבירה על סעיף 284 לחוק העונשין.

על פי עובדות האישום השני, ביום 28.10.10 החזיק הנאשם בביתו ובבית הוריו 873 כדורי סיאליס מפרים, 1,308 כדורי ויאגרה מפרים, גליל הולגרמה של סיאליס מזויף, עלונים לצרכן מזויפים, אריזות סיאליס וויאגרה ריקות מזויפות ומדבקות לוגו מזויפות נושאות את הלוגו "פייזר ויאגרה". על פי עובדות האישום השלישי עד האישום התשיעי, במהלך התקופה הרלוואנטית לכתב האישום, העסיק הנאשם שליחים, אותם היה מצייד באספקה של כדורים מפרים בכמויות מסחריות וכן של אריזות מזויפות ועלוני שימוש לצרכן מזויף.

תאר כי נחשף לתחום כאשר פנה למודעות דרושים בעתון לעבודות שליחויות.

הכדורים אינם מיועדים לכל אחד והם אסורים לחלקים מסוימים באוכלוסייה כגון קטינים, אנשים הסובלים מבעיות לב או מלחץ דם גבוה ועוד.

עובדות כתב האישום מלמדות כי הנאשם חי, עבד ומימן את תעשיית מכירת הכדורים המזויפים, הוא רכש אותם בכמויות גדולות, פרסם מודעות באנטרנט, איתר שליחים, ומכר דרכם את הכדורים תוך שהם נחזים לאמיתיים מבלי שפגש את הלקוח או קיבל מידע רפואי כלשהוא עליו.

בעיניין בנימין, כאמור לעיל, נדחתה בקשת רשות העירעור, ואולם מתוך דברי כב' השופט (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין, עולה לכאורה כי אילמלא היה מדובר בנאשם רצידיוויסט, לא היה מוטל עליו עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, אף אילו כתב האישום היה מוגש ללא שהוי, כדבריו: "לגופם של דברים, אולי היה טעם בטענת חלוף הזמן אילו היה מדובר בעבירה ראשונה, שלאחריה לא נעברו עוד עבירות – אך בכזאת ממילא ספק אם היה מוטל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. אך כאן עסקינן במקרה של רצידיביזם חוזר ונשנה לאורך תקופה באותן עבירות... בית משפט השלום, ואחריו בית המשפט המחוזי ציינו כי לא הועילו העונשים המקלים במקרים הקודמים – המאסר המותנה ועבודות השרות". בעפ"ג (מח' חי') 3403-03-14 סליוטיו נ' מדינת ישראל (26.6.14), היתקבל ערעור המדינה בנוגע לרכיב הקנס נגד נאשם אשר הורשע לאחר ניהול הוכחות בשורה של עבירות הקשורות במכירה והפצה של כדורי סיאליס וואיגרה מזויפים.

בעבירות מירמה ובעבירות אשר נוגעות לזכויות יוצרים או לסימני מסחר, כמו גם בעבירות "צוורון לבן" אחרות, קיימת הצדקה להטלת קנסות משמעותיים משקולי הלימה והרתעה כאחד.

...

אולם סבורני כי החמרה בעונשו של הנאשם בתיק דנן צריכה לבוא לידי ביטוי בהטלת קנס גבוה באופן משמעותי מהקנס שהוטל על כהן ולאו דווקא בשליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת לאור מכלול השיקולים לקולא בתיק הנוכחי.

באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי נוכח הודאת הנאשם באשמה, לקיחת האחריות, השיהוי המשמעותי בהגשת כתב האישום, העדר עבר פלילי בעבירות דומות, והמלצתו החיובית של שירות המבחן, מן הראוי לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות לתקופה המרבית, לצד עונשים נלווים, וצו מבחן.

סוף דבר אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות.

העבירות מיוחסות לעוררת באישום הראשון הן: זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות; שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות; מסירת ידיעות כוזבות ושיבוש מהלכי משפט.

יתר ארבעת האישומים נוגעים לעבירה של איסור פרסום והפרת הוראה חוקית.

בהחלטה, נושא ערר זה, ציין בית המשפט קמא, לאמור: "מעיון בחומר החקירה המשטרי שהועמד בפני, עולה בברור שאכן יש ראיות לכאורה כנגד הנאשמת לגבי העבירות שעליהן הועמדה לדין". בסופה של ההחלטה הורה בית המשפט על שחרור העוררת "בערבות עצמית וצד ג' על סך 20,000 ש"ח ובתנאי שהנאשמת לא תעסוק בעבודתה כעיתונאית בסיקור מערכת בתי המשפט, המשטרה והפרקליטות במדינה ולא תכתוב ולא תשלח לעיתון כל שהוא, לפרסום כתבות בנושאים אלה וזאת עד לתום הליכים בכתב האישום שהוגש כנגדה בתיק זה". בטיעונו לפניי היום הסכים עו"ד רזניק, בא-כוחה המלומד של המדינה, כי לא קיימת עילת מעצר כמובנה בסעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן-החוק), ולכן גם לא עומדת לדיון סוגיית התחליף למעצר.

בב"ש 1110/83 הנ"ל עמדה לדיון השאלה, אם ראוי לעצור את הנאשם, עו"ד במקצועו, עד לסיום ההליכים נגדו, בשל עבירות שביצע במהלך עבודתו כעו"ד. בית המשפט הגיע למסקנה (שם, בעמ' 15-16), כי-"אין בו במקרה שלפנינו על-אף חומרתם המופלגת של האישומים המיוחסים לעורר, כדי לשלול הימנו בשל כך בלבד את חירותו ולעצרו עד תום ההליכים. אך נראה לי-לרגל חומרתם המיוחדת של האישומים, המיוחסים לעורר, שהינו עורך-דין ושהעבירות בוצעו על ידיו תוך כדי עסוקו בעריכת דין-שמן הראוי ומן הנכון להגן על הציבור ולמנוע מהעורר להעניק שרותיו המקצועיים עד לבירור דינו". על הלכה זו חזר בית המשפט גם בב"ש 862/85 הנ"ל, בו נדון עניינם של עו"ד ומתווך, אשר הואשמו בביצוע עבירות זיוף ומירמה תוך כדי עבודתם.

...

הינה כי כן, השחרור בהגבלה שקבע בית המשפט בהחלטות הנ"ל בא במסגרת תחליף למעצר, לאחר שמצא בית המשפט, כילכאורה קיימת סיבה למעצר.

אולם גם אם בקשת התביעה לא הייתה מושתתת בבית המשפט קמא על יסוד סעיף 33(ב) לחוק, נראה לי לנכון לבדוק, אם עומדת מסקנתו הסופית של בית המשפט קמא במבחן יישומו של סעיף 33(ב).

אשר-על-כן מתקבל הערר.