העובדות והמחלוקת
התובע הנו אזרח ותושב ישראל, נהג אוטובוס מזה 30 שנים, העובד בחברת הסעות פרטית.
התלונה נבדקה על ידי משטרת ישראל, נגבו עדויות, התובע נחקר תחת אזהרה, התיק הועבר לפרקליטות ונסגר מחוסר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום כנגד התובע.
הפצוי הנתבע בתביעה, מורכב מתקרת הפצוי הסטאטוטורי, ללא הוכחת נזק, בסך של 50,000 ₪, לפי סעיף 7א(ב) לחוק וכן מפיצו, לאחר הוכחת נזק, בסך של 6,755 ₪ לפי פקודת הנזיקין, בגין אובדן שני ימי עבודה (סך של 1,000 ₪), שכר טירחת עו"ד (סך של 1,755 ₪), הוצאות נילוות (סך של 1,000 ₪) ועגמת נפש (סך של 3,000 ₪).
...
גם לו הייתי הולכת כברת דרך עם התובע וקובעת כי הנתבעת פעלה כפי שפעלה מתוך מחשבה להרע לתובע, הרי שלפי ההלכה הפסוקה, מניע זר או אפילו "מרושע" אינו שולל את ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, בהינתן כך שמגיש התלונה מאמין באמיתות תלונתו, הרציונל לכך נקבע בפסק דינו של השופט ברק בעניין ריימר:
"לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן".
הנה כי כן, אני קובעת, על יסוד עדותה של הנתבעת, כי היא האמינה באופן סובייקטיבי באמיתות תלונתה כי בנה הקטין, אשר חזר במצב רגשי חריג מההסעה ומירר בבכי, הותקף על ידי נהג האוטובוס.
לפיכך, אני קובעת, כי הגשת התלונה בענייננו, לא חרגה מתחום הסביר, בנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק.
אני סבורה, כי אף שחבריו של הקטין לא ראו כי התובע תקף אותו, היה לנתבעת בסיס עובדתי להאמין כי כך קרה, וזאת מהיכרותה את בנהּ ואת התנהלותו.
