כתב האישום והמענה לו
כנגד הנאשם – יליד 1961 תושב קלאנסווה – הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פריצה לבנין שאינו דירה ובצוע גניבה, בנגוד לסעיף 407(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
"על פי הנחיית ק. חקירות שגיא אין צורך לקחת את שברי המזמרה ולא את שברי המגש של הקופה".
[וראה גם דו"ח פעולה מיום 9.3.15 שעה 08:31 מאת רס"מ שלום נגר (ת/9) – "מודיע מדווח כי ברשות הוריו ישנו עסק משתלה (משק 66) מודיע מוסר כי ככל הנראה הפורץ פתח את הקופה ניפצע וישנם טיפות דם, מדובר במושב ניצני עוז... הנחתי את המודיע לא לגעת בדבר מלבד בגדים שניתן לסדר כדי לשמר ט.א. עד הגעת ניידת"].
העד הסביר כיצד דגם את החומר החשוד כדם אשר נמצא על חלק הפלסטיק השחור בשביל שבתוך המשתלה – הדגימה נדגמת בעזרת מטוש הכולל מים סטריליים, שבמידה והדגימה יבשה ניתן להרטיב את המטוש וליצור לחות להרמת הדגימה; על המטוש שנדגם נרשמים על ידי הדוגם הפרטים הרלוואנטיים – תאריך, שעה, שם הדוגם, מהיכן ניטלה הדגימה, קיטום הדגימה על מנת שיכנס אויר למניעת רקבון של החומר הביולוגי; על המטוש סומנה הסיפרה "1" שכן במקרה שלפנינו ניטלה דגימה אחת בלבד; דו"ח תפיסת המוצגים אשר מולא על ידי העד (ת/14) פירט את תאור המוצג ומיקום תפיסת המוצג – "דגימות חומר ביולוגי חשוד כדם – מטוש. מיקום מפורט: סומן – 1 עמית לוי רסמ 1077684 נדגם משבר פלסטיק של הקופה שנופצה עי הפורץ השבר היה על השביל בין חממות המשתלה צד נבדק: פנימי... העברה ל – חקירות טייבה... פעולות נידרשות – מעבדה ביולוגית מזפ מטאר ים" (עמ' 21).
לשאלה "מה תגיד אם נמצא ד.נ.א שלך במשתלה?" השיב: "אין לי כלום שמה. אבל לפני כשנתיים הייתי מסתובב עם טנדר ואוסף ברזלים וגרוטאות באיזור ניצני עוז".
הנאשם אישר כי ביום 8.3.15 – הוא יום ההתפרצות והגניבה – לא הלך לעבודה – "לא עבדנו באותו יום כי לא היתה עבודה, תשאל את בעל הבית וסאם, הוא היתקשר אלי בשבת ואמר שלמחרת ביום ראשון אני לא אבוא לעבודה כי אין חומר לעבודה".
הוטח בנאשם כי במשתלה מושא כתב האישום נמצא DNA שלו, והוא השיב: "אני לפני כשנתיים הייתי נוסע עם טנדר איסוזו ואוסף ברזלים ונחושת וגרוטאות בכל איזור ניצני עוז, אבל אני לא נכנסתי למשתלה ולא גנבתי".
בסוף ההודעה הוטח בנאשם ש"נמצא דם שלך על הקופה של החממה שבתוך החממה" ונתבקשה תגובתו.
כך, בפסק דינו המקיף של בית המשפט העליון בסוגיה, בע"פ 9724/02 אבו חמאד נ' מדינת ישראל (22.10.03) נקבעו הדברים הבאים:
"נוכל איפוא לקבוע – ללא כל היסוס – כי בדיקת הדנ"א קבילה וראויה היא, ובית-המשפט יכול ורשאי לראותה כראיה מהימנה בלא לבדוק מחדש בכל פעם את עקרי השיטה המדעית. כל זאת, כמובן בכפוף לשני תנאים עקריים אלה: אחד, כי עקרי השיטה ועיקרי הבדיקה יהיו נתונים לבחינה ולהפרכה בכל עת ובכל דרך לגיטימית, ושניים, יוכח כי הבדיקה הקונקרטית העומדת לדיון נערכה בהתאם לכלים הנדרשים על-פי השיטה המדעית שלעניין".
נוכח משקלה הגבוה של הבדיקה כראייה מדעית הנוגעת לזהותו של מבצע העבירה, נקבע כי יש להקפיד משנה הקפדה על תקינות הליכי ביצוע הבדיקה, בבחינת שטר ושוברו בצידו.
התברר כי "ראיה מרכזית היתה כפפה שנמצאה בחנות ובה חומר דנ"א של המערער; ואולם, הכפפה הושמדה על-ידי המישטרה כמחצית שנה לאחר הארוע, משהוחלט בשעתו על גניזת התיק (הוא ניפתח מחדש לימים בעקבות בדיקות דנ"א)". עוד נפלו פגמים בשרשרת המוצג, הנוגעים להיעדר תעוד מספיק.
...
בשלב השני בית המשפט בוחן אם מסכת הראיות כולה מקימה מסקנה לכאורית בדבר אשמו של הנאשם, וזאת בין היתר בהתבסס על ניסיון החיים, היגיון ושכל ישר.
לאחר הצבת החלופות השונות זו מול זו, נדרש בית המשפט להכריע אם היות הנאשם אשם במיוחס לו היא המסקנה ההגיונית היחידה, והיא מוכחת מעבר לכל ספק סביר (ענין קריאף, פיסקה 125).
סוף דבר
אני ער לאמור בענין אלמליח הנזכר, שם נפסק כי הרשעה על סמך DNA כראיה יחידה אינה דבר של מה בכך, ו"עליה להיעשות בזהירות מרבית ואף ביד רועדת, נוכח העובדה שכל כובד המשקל מוטל על ראיה אחת ויחידה" (פיסקה 30 לחוות דעתה של כב' הש' ארבל) ולאחר שבחנתי את כל הראיות בזהירות המרבית שוכנעתי כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר, כנדרש בפלילים, ועל כן אני מרשיע אותו בעבירה של פריצה לבנין שאינו דירה וביצוע גניבה, בניגוד לסעיף 407(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
