כתב אישום ותשובת נאשם: מחלוקת על הסגת גבול ואיומים

תשובת הנאשמת לאישום: בטרם השיבה הנאשמת לכתב האישום, העלה בא כוחה, טענה מקדמית שעניינה הגנה מן הצדק; בפרטו הטענה, בדיון שהתנהל ביום 27.12.18, הטעים ב"כ הנאשמת טענתו בכך שלמרות שהנאשמת התלוננה על תקיפתה בידי השוטר, תיק החקירה במח"ש ניסגר ללא ביצוע כל הליך חקירה לבירור התלונה; זאת בעוד, שכנגד הנאשמת הוגש כתב האישום בגין תקיפת השוטר.

אם כן, בהתייחס לעובדות שבכתב האישום, המחלוקת שבין הצדדים נסובה על סיבת יציאתה של הנאשמת מחדרו של השוטר, הקללות - אם השמיעה אותן לעבר השוטר בעודה יוצאת ממשרדו ולפני המגע ביניהם וכן לעצם הודעת השוטר לנאשמת לפני הושבתה על הכסא כי היא עצורה.

מעדותה של הנאשמת עולה כי נחקרה תחילה, במסגרת התיק האחר, בחשד לבצוע עבירות איומים, תקיפה והסגת גבול; לפי עדותה נחקרה שלוש פעמים, תחילה אצל שוטר מש"ק ולאחר מכן הגיעה ביוזמתה ולפי דרישת שוטר המש"ק, לתחנת המישטרה.

...

הנאשמת הסבירה התנגדותה והוסיפה כי בסופו של דבר הייתה מסכימה לולא הכוחניות שחשה מופנית כלפיה (עמ' 17, ש' 21-25 לפרוט').

לפי פקודת המטה הארצי מס' 14.05.04 (להלן: הפקודה), שעניינה נטילת אמצעי זיהוי, הנוטל אמצעי זיהוי מאדם אמור להבטיח, בין היתר, שמירה מרבית על כבוד האדם ומידה מועטה ככל האפשר של פגיעה, אי נוחות וכאב (סעיף 2 לפקודה); יש, לפי הפקודה, להסביר לאדם, את השימושים שניתן לעשות באמצעי הזיהוי וכן לבקש הסכמת האדם לנטילה (סעיף 5 (א) לפקודה); ניתן לעשות שימוש בכוח סביר בתנאים הקבועים בפקודה לצורך נטילת אמצעי זיהוי (סעיף 6 לפקודה); הסמכות ליטול אמצעי זיהוי מחשוד, נאשם או מורשע מוגבלת לנטילה אחת, אלא אם כן התקיימו התנאים לנטילה חוזרת (סעיף 8 לפקודה).

הנה כי כן ולסיכום הפגמים שעלו, הוצגה לפני תמונה חלקית באשר לקורות עם הנאשמת באותו היום.

סוף דבר כתב האישום מבוטל.

שקרן אני אזמבר אותך אתה לא יודע איזה זימבורים (להלן: הארוע הראשון); ביום 15.4.2018 איים הנאשם על המתלונן בכך שהשאיר על שולחנו פתק בו נכתב: הכנתי לך הפתעה התעסקת עם נחש (להלן, בהתאמה: הפתק; הארוע השני); ביום 16.4.2018 הסיג הנאשם גבול לחצר בית הכנסת בכך שניכנס לחצר ללא הסכמת הבעלים ולן במקום.

ביום 25.6.2020 ההליכים, שהותלו קודם לכן בשל אי-התייצבות הנאשם לדיונים בעיניינו, חודשו, וביום 11.2.2021 נימסרה תשובת הנאשם לכתב האישום.

כפי שציינתי לעיל: אין מחלוקת על מצוקתו הקשה של הנאשם בעת הרלבנטית, ועדיין, אין בעובדה זו על מנת לפטרו מאחריות פלילית, או להורות על ביטול כתב האישום כנגדו (ודוק: גם אם נקבע כי קמה לנאשם הגנה מן הצדק, וזה אינו במקרה שלפני, יש לבחון האם ניתן לרפא הפגם באמצעי אחר, קצוני פחות מהפסקת ההליך (ענין בורוביץ)).

גם אם היה מקום לשקול ברוח חיובית את טענות ההגנה ככל שמסכת האירועים הייתה מסתיימת ביום שישי, טרם הנחת הפתק על שולחן המתלונן, שכן מדובר בארוע אחד, בלתי מתוכנן, על רקע רצונו של אדם עני, נטול קורת-גג משלו, לקבל שתיה ומזון (ואיני קובעת כי משקלן של טענות אלו היה מטה את הכף לכלל חלות הסייג או ביטולו של כתב האישום), הרי שהנאשם, לאחר מחשבה ותכנון, מבלי שהורתע מעצם פניית המתלונן למישטרה, איים עליו פעם נוספת, בכתובים.

...

טענת הנאשם כי שהותו בחצר בית הכנסת לא "העלתה ולא הורידה" דינה להידחות.

הנאשם מורשע אפוא בעבירת האיומים בה הואשם, בנוגע לכל רכיבי מעשיו, הן באירוע הראשון, הן בשני.

איני מקבלת טענות אלו.

אני מרשיעה את הנאשם בעבירת איומים אחת, עבירה לפי סעיף 192 לחוק.

אני מודיעה על זכוי הנאשם מעבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין ועל הרשעתו בבצוע עבירות של הסגת גבול פלילית לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

על פי האישום הראשון, ביום ה- 27.9.2016 בשעה 20:03 או בסמוך לכך, הסיג הנאשם גבול לדירתה של המתלוננת (להלן: "הדירה") וזאת כדי לעבור עבירה, בכך שניכנס לדירה בעזרתו של פורץ מנעולים (להלן: "המנעולן"), וזאת לאחר שטען בפניו כי המפתח לדירה אבד לו וצריך לפרוץ את הדלת.

תשובת הנאשם לאישום במענה לכתב האישום, הודה הנאשם כי היה בזמן ובמקום.

הצדדים אינם חלוקים על כך שלאחר שפנתה המתלוננת לבעלת הדירה, בתום תקופת השכירות שבהסכם המשיכה להתגורר בדירה.

אל מול אלה עומדת גרסת הנאשם: טענת הנאשם על פי המענה לכתב האישום היא כי הרקע למחלוקת עם המנעולן נוגעת לפער בין הצעת המחיר שקבל להחלפת המנעול לבין הסכום שבקש המנעולן בשטח.

...

טענות הנאשם בקשר למחדלים בניהול ההליך בבית המשפט על ידי המאשימה לפיהן המאשימה ידעה עוד בזמן הגשת כתב האישום הראשון כי המתלוננת מביימת ראיות ומנסה להפליל את הנאשם ועצם ניהול ההליך בבית משפט בעייתי, כמו גם הטענה לפיה היה על המאשימה לבדוק האם המתלוננת בריאה בנפשה – נדחות.

בנסיבות אלה גם הבקשה לפסיקת פיצויי לנאשם נדחית.

סוף דבר, נוכח כל המפורט לעיל מצאתי לנכון לזכות את הנאשם מביצוע עבירת האיומים והפרת הוראה חוקית לפי סעיפים 192 ן- 287(א) לחוק העונשין ולהרשיעו בביצוע עבירות של הסגת גבול ותקיפה לפי סעיפים 447(א) ו- 379 לחוק העונשין.

יחד עם זאת, בהיתחשב בכך שהנאשמת אינה חולקת כי פגשה בשוטר נמר ביום 7.8.16 בנכס ובכך שכתב האישום הוגש בחודש אוגוסט 2016 והנאשמת ידעה על כתב האישום בחודש אוגוסט 2016 ונחשפה לכתב האישום לכל המאוחר בדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים בחודש אוגוסט 2016 וניתנה תשובה לכתב האישום בתחילת חודש ספטמבר והנאשמת מסרה גירסתה ביחס לעבירת האיומים ב-6.11.16, לא מצאתי כי נגרם לנאשמת נזק ועוות דין חריף המצדיק זכוי הנאשמת מעבירת איומים.

ב-ת/19, הודעת הנאשמת באזהרה מיום 12.8.16, בה נחקרה על הסגת גבול והפרת תנאי הרחקה מיום 7.8.16 השיבה, כי אין מדובר בהסגת גבול, שכן זה הבית שלה.

אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמת, כי יש לזכות את הנאשמת מבצוע עבירות של הסגת גבול בשל טענת הגנה מן הצדק שעניינה שבכתב האישום המקורי נטען, כי נכנסה לנכס כדי לעבור עבירה ולאחר שב"כ הנאשמת טען בדיון בבקשה לעצור את הנאשמת עד לתום ההליכים כי כתב האישום לא מגלה עבירה, הודיע התובע על תיקון כתב האישום באופן שהנאשמת נכנסה לנכס כדי להטריד ולא כדי לעבור עבירה.

אין מחלוקת כי עוד בטרם ההקראה, לאחר ששמע את דברי ב"כ הנאשמת, הודיע ב"כ המאשימה בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים כי בכוונתו לתקן את כתב האישום.

...

מדו"ח הפעולה של השוטר פאדי חיר (ת/5) ומעדותו עולה, כי הנאשמת סירבה לעזוב את הנכס לאחר שהראה לה צו פינוי של הוצל"פ. בנסיבות אלה אני קובעת, כי הוכח בפניי מעבר לכל ספק כי הנאשמת, לאחר שהוברר לה הן ע"י המתלוננת והן ע"י השוטר פאדי חיר, כי היא שוהה בנכס המצוי בחזקת המתלוננים ללא זכות חוקית ונשארה בנכס על אף שנתבקשה לעזוב, ידעה ברמת הסתברות גבוהה כי במעשיה היא גורמת אי נחת למתלוננת ובכך התכוונה להקניטה.

לפיכך אני קובעת כי הוכח בפני כי הנאשמת ביצעה עבירות של הסגת גבול, עבירה לפי סעיף 447(א)(1) לחוק, איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק, הפרת הוראה חוקית עבירה לפי סעיף 287 (א)לחוק וניסיון תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 25+379 לחוק.

אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמת, כי יש לזכות את הנאשמת מביצוע עבירות של הסגת גבול בשל טענת הגנה מן הצדק שעניינה שבכתב האישום המקורי נטען, כי נכנסה לנכס כדי לעבור עבירה ולאחר שב"כ הנאשמת טען בדיון בבקשה לעצור את הנאשמת עד לתום ההליכים כי כתב האישום לא מגלה עבירה, הודיע התובע על תיקון כתב האישום באופן שהנאשמת נכנסה לנכס כדי להטריד ולא כדי לעבור עבירה.

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל אני מרשיעה את הנאשמת באישום הראשון בביצוע עבירה של הסגת גבול, עבירה לפי סעיף 447(א)(1) לחוק, באישום השני בביצוע 2 עבירות של הסגת גבול, עבירה לפי סעיף 447(א)(1) לחוק, באישום השלישי בביצוע עבירה של הסגת גבול, עבירה לפי סעיף 447(א)(1)לחוק ובביצוע עבירת איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק.

כתב האישום ותשובת הנאשם – זירת המחלוקת: נגד הנאשם הוגש ביוני 2010 כתב אישום המייחס לו ביצוען של עבירות הסגת גבול, איומים וחבלה במזיד ברכב: אין מחלוקת כי הנאשם היה מיוצג קודם לאירועים הנטענים על-ידי המתלונן עו"ד מאיר קריצמן בענין אזרחי, ובהמשך לו תבע את המתלונן, אך הפסיד וחויב בתשלום הוצאות למתלונן, עניין שהוביל לפתיחת הליך הוצאה לפועל נגדו.

...

אולם, הנסיבות אינן מאפשרות מסקנה סבירה אחרת, מלבד זאת הקובעת את אשמתו: ראשית, מעבר הנאשם בסמוך ואף בצמוד לרכב, ללא כל סיבה סבירה לכך; שנית, מקבל אני את גרסת המתלוננת בהודעתה נ/6 שנמסרה מייד לאחר מעשה, ולפיה הנאשם עבר הלוך וחזור על-פני הרכב – התנהגות שאין לה הסבר תמים; שלישית, הנאשם זעם באופן קיצוני על המתלוננים; רביעית, הנאשם שיקר בהכחישו את נוכחותו במקום, מתוך רצון להרחיק עצמו מזירת העבירה; חמישית, העובדה שבבוקר היה הרכב שלם ושמור, וכשעתיים לאחר מכן (מייד לאחר ביקורו של הנאשם) כבר היה שרוט באורח זדוני; לפיכך, אני קובע שבאירוע הראשון אכן סרב הנאשם לעזוב את המשרד כשהתבקש, ואיים על המתלונן בכך ש"יפוצץ אותו", ובאישום השני סרב שוב לעזוב את המשרד מייד כשהתבקש לעשות זאת, וכשהסתלק – הזיק לרכב בזדון על-ידי ביצוע חריטות כאמור.

עוד אבהיר, כי אני דוחה את טענת זוטי הדברים שהעלתה ההגנה לעניין האישום הראשון – אין זה מקרה פעוט וקל ערך כלל, ובודאי לנוכח קביעותי לעניין האישום השני.

סוף דבר: אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום – הסגת גבול, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 [שתי עבירות]; איומים, לפי סעיף 192 לחוק הנ"ל; חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק הנ"ל; ניתנה היום, כ' תמוז תשע"ב , 10 ליולי 2012, במעמד הצדדים.