כתב אישום ותשובת נאשם בעבירות תעבורה חמורות

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה של נהיגה בזמן פסילה המיוחסת לו בכתב האישום.

ב"כ המאשימה ציינה כי בשים לב לתשובת הנאשם לכתב האישום והעובדה שטענתו הנה אך לעניין השאלה האם הוסברה לו חובתו להפקיד את הרישיון, כי אז אין לה צורך לזמן לעדות מי מעדי המאשימה כי לטענתה החובה להפקיד את הרישיון נקבעה בחוק ואין צורך בעדות הקצין הפוסל כדי להוכיח את החוק.

לאמור, עבירה זו בשונה מרוב עבירות התעבורה אינה עבירה של אחריות קפידה אלא של מחשבה פלילית, וכי לצורך התקיימות יסודותיה, על המאשימה להוכיח מחשבה פלילית אצל הנאשם מסוג "מודעות". על סיווג העבירה של "נהיגה בזמן פסילה" כעבירה הדורשת מודעות קבע בית המשפט העליון כי "הנוהג בזמן פסילה יודע היטב כי הוא עובר עבירה, ואין זו גחמה של שבריר שניה אלא החלטה מודעת" (ראו: רע"פ 1474/11 יצחק מזרחי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 06.03.11)).

כאן המקום לציין כי המחוקק קבע את יסוד המודעות כאחד ממרכיביה של העבירה, ולא בכדי – נהיגה בפסילה הנה מן החמורות שבעבירות המנויות בפקודת התעבורה, ומכאן הצורך ביסוד מסוים של הלך נפשי לבצוע העבירה (ראו: עפ"ת (נצ') 15337-04-15 מדינת ישראל נ' ראמי סעד (פורסם בנבו, 20.09.15)).

...

המשמעות מכל האמור לעיל היא שנדרשת פעולה אקטיבית של הנהג בדבר חובתו להפקיד את רישיונו.

לעניין הוכחת היסוד הנפשי הקבוע לצד עבירת "נהיגה בזמן פסילה" נקבע בפסיקה כי "קיומה של ידיעה יכול להיות מוסק מהודאה מפורשת של הנוגע בדבר או מעדותו הישירה של מי שהשמיע דבר נושא הידיעה באוזני הנאשם; אולם יכול גם שהיא תילמד מן המסקנה ההגיונית העולה מתוך מערכת הנסיבות העובדתית" (ראו: פרשת רחמים הנ"ל) (ראו גם: ע"פ 5981/15 מדינת ישראל נ' סלוצקי (פורסם בנבו, 05.07.16).

סוף דבר אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

תשובת הנאשם לאישום: בתחילה לא אותר הנאשם וההליכים נגדו הותלו עד שחודשו בהחלטה מיום 21.3.17.

ביום 2.11.17 הודה הנאשם בעובדות ובעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואולם לא הורשע לבקשת בא כוחו לשם מיצוי הליך מו"מ. ביום 10.1.18 הודה הנאשם פעם נוספת, הורשע ולבקשת בא כוחו הופנה אל שירות המבחן לשם עריכת תסקיר בעיניינו בטרם ייגזר דינו, אשר ייבחן, בין היתר, את הארכת עונש המאסר המותנה בן 9 החודשים אשר הוטל עליו בתיק 2372-03-13.

ב"כ המאשימה היתייחס לתסקיר שירות המבחן תוך שהפנה לכך שהמלצות שירות המבחן כשמן כן הן - המלצות כאשר הנן רק שיקול אחד מיני כמה אותם שוקל בית המשפט וכן כי אף שירות המבחן התרשם מהנאשם כאדם פזיז הנוטה להקל בחומרת עבירות תעבורה.

...

בסופו של דבר, בהתחשב בשיקולים האמורים ובנסיבות המקרה דנא, אני קובע את מתחם העונש ההולם בין 6 ל-18 חודשי מאסר ולפסילה שבין 10 ל- 60 חודשים כמו גם מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס.

בנסיבות אלה, מצאתי שיש להקל עם הנאשם לאור אפשרות שיקומו וכפי שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 262/14 נאשף נ' מ"י: "במקרים שבהם נרתם הנאשם להליך שיקומו או מראה נכונות כנה לעשות כן – עשויים שיקולי השיקום אף לגבור על שיקולי ההרתעה והגמול". סוף דבר, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ושקלתי בכובד ראש את נימוקיהם, סבורני שהאינטרס הציבורי ייצא נשכר משיקומו של הנאשם תחת מיצוי הדין עמו (עפ"ת 6597-09-15 מ"י נ' עוקר [ניתן ביום 21.1.16]).

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין תשל"ז 1977 ועבירה של נהיגה ללא רישיון, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א 1961.

ביחס לעבירת התעבורה, אף שבתשובתו לאישום הכחיש הנאשם גם ביצוע עבירה זו, הרי שבמסגרת סיכומי ההגנה חזר בו מטענה זו ובהכרעת הדין קבעתי כי הוכח בראיות המאשימה שהנאשם נהג ללא רישיון נהיגה בתוקף, לאחר שנפסל רישיונו במסגרת הגבלות שהוטלו עליו בהליכי גבייה בהוצאה לפועל.

ואולם בעברו של הנאשם הרשעות בעבירות תעבורה חמורות יותר.

...

ואולם, לשאלת העונש הראוי, בהחלט יש מקום לשקול זאת כנסיבה לקולא, כמעין "הגנה מן הצדק". סופו של דבר, באיזון עברו התעבורתי והפלילי המכביד של הנאשם, העדר הרתעתו מעונשים שהוטלו עליו במסגרת ההליכים שנוהלו כנגדו והרשעתו לאחר ניהול הוכחות - מחד, אל מול קביעותיי בדבר כשלים חמורים שנפלו בעבודת המשטרה, מאידך, אני קובעת כי אין מקום לחרוג ממתחם הענישה אותו קבעתי לעיל, ויש למקם את הנאשם בחלקו התחתון של המתחם אך לא הנמוך ביותר.

סוף דבר: במכלול השיקולים, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 30 ימי מאסר על תנאי, זאת למשך שנה מהיום, שלא יבצע הנאשם את העבירה בה הורשע.

הנני מורה על הפעלת עונש הפסילה המותנית שהוטל על הנאשם בתת"ע 5607-09-19, בחופף ובמצטבר, כך שבסה"כ ירצה הנאשם 6 חודשי פסילה בפועל מהיום.

בהמשך ההחלטה נאמר כי בד בבד עם הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים, הוגש כתב אישום המייחס לעורר בין השאר עבירה של נהיגה בשיכרות סם ונקבע, כי קיימת ראיות לכאורה לעבירה זו, מבדיקת שתן שהראתה סימני סם. לפיכך ונוכח פסילה קודמת בגין חשד לנהיגה תחת השפעת סמים והישנותה לכאורה בארוע דנן, נקבע כי קיימת מסוכנות גבוהה להישנות העבירות.

זאת, בהיתחשב בפרק זמן קצר ממועד קבלת רישיון הנהיגה (שנת 2018) ומשנצברו לחובת העורר, שלוש הרשעות בעבירות תעבורה חמורות.

דיון ומסקנות: בבש"פ 7438/01 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 345 (2001) נקבע: "שאלת מעמדו של כתב-האישום מבחינת תוקפו החוקי היא בודאי שאלה בעלת חשיבות, בין היתר לצורך בירור קיום סמכות מעצר לגבי הנאשם, שהרי כתב-האישום הוא המקור המשפטי המוליד את סמכות המעצר עד תום ההליכים כנגד נאשם. בלעדי כתב-אישום תקף אין סמכות כזו. מכאן, שבהליך מעצר, כשנטענת טענה בדבר תוקפו של כתב-אישום כאמור, יש להתייחס אליה ולבחון אותה. עם זאת הליך מעצר נועד לבחון בדחיפות את שאלת קיומה של סמכות מעצר ואת אופן הפעלתה במקרה נתון. מכאן, אף שיש מקום לבחון את שאלת תקפות כתב-האישום משעולה טענה בעיניין זה, הבחינה הנה לכאורית בלבד, כעולה מטיבו של הליך המעצר ומטרתו, בדומה לבחינה לכאורית בלבד של הראיות הנעשית באותו שלב. בחינה כזו נעשית בקשר ישיר לשאלת המעצר, ורק בקשר אליה...". בעניינינו, כבר בישיבה הראשונה במסגרת תיק המעצרים, הודיעה המשיבה על תיקון כתב האישום והבקשה ואף הציגה ראיות לכאורה בזיקה לתיקון שהתבקש.

בנסבות אלו, לא מצאתי כי נפגע ניהול הגנת העורר אשר כפר בכתב האישום המקורי ונקבעה ישיבת הוכחות, רק לחודש יולי שנה זו. לצד זאת יוער, כי היה על המשיבה לוודא, ולו גם עובר למועד התשובה לאישום, כי נסרקו לתיק הבקשה וכתב האישום המתוקן ואין לה להלין אלא על עצמה, ולא על העורר, שהשיב לכתב האישום המקורי.

...

והלינה, כנגד העורר שמיהר להשיב לכתב האישום המקורי וטענה, כי לא נפגעו זכויותיו מחמת התיקון ודין הערר להידחות, נוכח מסוכנותו.

לפיכך, נדחה הערר.

לטענת המאשימה, הנאשם הודה והורשע בשני כתבי אישום המייחסים לו עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, ופגע בערך המוגן של שמירה על שלום הציבור.

לעניין זה נטען כי לנאשם מיוחסות עבירות תעבורה, וגם אם אלה חמורות, הרי שלא יוחסו לו עבירות פליליות.

על הענישה הראויה שיש לראות בבריחה משוטרים עמד כב' השופט א' טננבוים בתת (י-ם) 14872/08 לישכת תביעות ירושלים תעבורה נ' ד. ירון (12.11.09), שם הורשע נהג בעבירות של אי ציות לאות שוטר לעצור, אי מתן זכות קדימה, אי ציות לתמרור, ונהיגה ללא רישיון רכב תקף: "השאלה שלפנינו פשוטה היא. מה דינו של נהג שנמלט משוטרים ועקב כך היתנהל אחריו מרדף משטרתי עד לעצירתו? והתשובה היא כי אין מנוס ממאסר בפועל. מן ההכרח שייצא מבתי המשפט מסר ברור, תקיף, צלול וחד משמעי לכל נהג ונהגת. נהג שנמלט משוטרים, אחת דינו לכלא. הסיבה המרכזית לתגובה קשה זו היא הצורך בהגנה על הציבור. מרדף משטרתי הוא מסוכן לא רק לנהג הנמלט מהשוטרים אלא גם לעוברי אורח תמימים שלא חטאו ודבר אין להם עם המרדף, ועל בתי המשפט להגן עליהם." עולה מכך הוא שיש להחמיר במקרים בהם נמלטו נהגים משוטרים וגרמו למרדף משטרתי אחריהם.

...

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי בתסקיר המבחן, אני סבורה כי אין זה המקרה להשית על הנאשם רכיב של מאסר, גם לא בדרך של עבודות שירות, כעתירת המאשימה.

לפיכך, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 200 שעות של"צ, בהתאם לתכנית שתוכן על ידי שרות המבחן.

אני דנה את הנאשם לחודשיים מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור בתקופה הנ"ל עבירה של נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, או של נהיגה בזמן פסילה.