כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום בגין עבירות איומים (שתי עבירות), לפי סעיף 192 לחוק העונשין – תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") ועבירה של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק.
אז, איימה הנאשמת על שניר באומרה "אתה בדיוק כמו אימא שלך, אתם מישפחה של מלשינים, אני אראה לך ולחברים שלך, אני אטפל בכם".
במענה לכתב לכתב האישום, אישרה הנאשמת את העובדות המפורטות בסעיף 2 ואולם, לדבריה, בכל הנוגע לעובדה מס' 3, ציינה כי היא והמתלוננת יצאו בו זמנית מבתיהן והייתה זאת דוקא המתלוננת שפנתה אליה ראשונה, קיללה אותה וירקה על הריצפה.
מהראיות שנסקרו לעיל עולה, כי המאשימה הוכיחה הן את היסוד העובדתי והן את היסוד הנפשי של עבירת הפרת צו בית המשפט, שכן הנאשמת על אף שידעה אודות צו ההרחקה, בחרה לפנות למתלוננת ובנה, תוך שימוש בלשון גסה, בריונית ומעליבה.
...
סוף דבר, יישום המבחנים שיושמו בפסיקה מוביל אותי למסקנה כי התבטאויותיה של הנאשמת אינן עולות כדי עבירת איומים.
יחד עם זאת יש להניח לטובת הנאשמת כי האחרונה לא יצאה את פתח ביתה על מנת להפר את הצו או חלילה לאיים על המתלוננת ואולם, בחירתה, בסופו של יום, לעשות כן, עת הבחינה במתלוננת ולפתוח במסכת של קללות, גידופים ואיומים, חרף בקשותיה של המתלוננת אל הנאשמת שתחדל ממעשיה, כל אלה מובילים למסקנה כי הנאשמת הפרה את צו בית המשפט.
מהטעמים המפורטים לעיל, אני מזכה את הנאשמת מעבירות האיומים ומרשיע בעבירה של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק.
