כאמור, אללו הורשע על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעונש, בבצוע ריבוי עבירות של ניסיון למעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 14 שנים לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ניסיון להטרדה מינית של קטין שטרם מלאו לו 15 שנים לפי סעיף 5(א) רישא בנסיבות סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין (ריבוי עבירות); וכן ניסיון לאינוס קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים לפי סעיף 345(א)(3) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.
בית משפט זה גם השמיע עמדתו, בין היתר בע"פ 6391/20 מדינת ישראל נ' בטיטו (01.08.2021) (להלן: עניין בטיטו), בנוגע לעבריינות-מין באנטרנט, באופן ברור וצלול:
"שומה לחזור ולהתריע מפני העבריינות הנדונה כאן, עבריינות-מין במעבה האנטרנט. בקלות בלתי-נסבלת, בחסות האנונימיות, ובזמינות המתאפשרת ברשת האנטרנט ובחדרי הצ'אט, יוצרים עברייני-מין קשרים, גם עם קטינים וקטינות שדעתם קלה, אישיותם עדיין לא מגובשת, והם ניתנים להשפעה בקלות. עברייני-המין, מוּנעים מרצון לסיפוק מיני, מפעילים מניפולציות כלפי אותם קטינים וקטינות, משכנעים אותם לשתף פעולה, לבצע בעצמם מעשים מיניים, להפיץ תמונות ערום, וכיוצא באלה מרעין בישין. [...] צריך להֵחלץ חושים ולעשות מעשה לצורך טפול ב'מכת מדינה' זו. במה שנוגע לבית המשפט – עלינו להחמיר בענישה על עברייני-מין וירטואליים; למען יראו וייראו. הענישה צריכה לבטא את הסלידה מן המעשים הללו, את פגיעתם הרעה, ואת הצורך במעטפת של הגנה על קטינים ברשת האנטרנט".
בעניינינו אנו, לאחר עיון בגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, בחינת נימוקי הערעורים ושקילת טענות באי-כוח הצדדים בדיון שקיימנו, כמו גם המלצת שירות המבחן בכתב ובעל-פה, באתי לכלל מסקנה ולא בלי היסוס, כי דין שני הערעורים – להדחות.
...
זאת, תוך ניצול מרחב זה "לסיפוק דחפים ומאווים מיניים". לעמדת המדינה הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הקושי הקיים באיתור ואכיפה נגד פעילות עבריינית מסוג זה.
יצוין כי בתום הדיון שנערך לפנינו, בגדרו חזרו באי-כוח הצדדים על עיקר טיעוניהם בכתב, הודענו לצדדים כי אנו סבורים שבנסיבות העניין, יש להותיר את העונש על כנו, ולמשוך את שני הערעורים.
בית משפט זה גם השמיע עמדתו, בין היתר בע"פ 6391/20 מדינת ישראל נ' בטיטו (01.08.2021) (להלן: עניין בטיטו), בנוגע לעבריינות-מין באינטרנט, באופן ברור וצלול:
"שומה לחזור ולהתריע מפני העבריינות הנדונה כאן, עבריינות-מין במעבה האינטרנט. בקלות בלתי-נסבלת, בחסות האנונימיות, ובזמינות המתאפשרת ברשת האינטרנט ובחדרי הצ'אט, יוצרים עברייני-מין קשרים, גם עם קטינים וקטינות שדעתם קלה, אישיותם עדיין לא מגובשת, והם ניתנים להשפעה בקלות. עברייני-המין, מוּנעים מרצון לסיפוק מיני, מפעילים מניפולציות כלפי אותם קטינים וקטינות, משכנעים אותם לשתף פעולה, לבצע בעצמם מעשים מיניים, להפיץ תמונות עירום, וכיוצא באלה מרעין בישין. [...] צריך להֵחלץ חושים ולעשות מעשה לצורך טיפול ב'מכת מדינה' זו. במה שנוגע לבית המשפט – עלינו להחמיר בענישה על עברייני-מין וירטואליים; למען יראו וייראו. הענישה צריכה לבטא את הסלידה מן המעשים הללו, את פגיעתם הרעה, ואת הצורך במעטפת של הגנה על קטינים ברשת האינטרנט".
בענייננו אנו, לאחר עיון בגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, בחינת נימוקי הערעורים ושקילת טענות באי-כוח הצדדים בדיון שקיימנו, כמו גם המלצת שירות המבחן בכתב ובעל-פה, באתי לכלל מסקנה ולא בלי היסוס, כי דין שני הערעורים – להידחות.
על-אף שאט הנפש שמקרה זה מעורר, סבורני כי הוא לא בא בקהלם של מקרים חריגים אלו.
