כתב אישום והכרעת דין: עבירות אלימות במשפחה

לאחר ניהול הליך הוכחות, הורשע הנאשם בעובדות ובעבירה שבכתב האישום, בהתאם להכרעת הדין מיום 29.12.21.

ההגנה טענה, כי הרשעותיו הקודמות של הנאשם אינן רלוואנטיות כיוון שאין בהן עבירות אלימות במשפחה.

...

ביום 11.05.17, נעתר בית הדין השרעי לבקשה, ואישרר את הנישואין.

בית המשפט נעתר לבקשת התביעה לערוך ניסיון נוסף לאתר הנאשם, ומועד שימוע גזר הדין נדחה פעם נוספת.

כתב האישום, הכרעת הדין, הסדר הטיעון והשתלשלות העניינים בתיק ביום 7.2.21 הוצג הסדר טיעון במסגרתו, לאחר שחזר מכפירתו, הורשע הנאשם על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום), ב-תקיפה סתם בהתאם לסעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: חוק העונשין).

עיון בפסיקה מלמד, כי אין דין תקיפה סתם, באופן חד-פעמי, כדין עבירות אלימות חוזרות ונישנות; אין דין תקיפה סתם כדין תקיפה שגרמה לנזקים פיזיים או נפשיים או שניהם; אין דין תקיפה תוך ביצוע עבירות נוספות, כגון איומים או הפרת הוראה חוקית, כדין תקיפה ללא עבירות נוספות; ואין דין עבירות אלימות במשפחה כדין עבירות אלימות שאינן במשפחה.

...

כל מקרה לנסיבותיו, אך מחלק מהפסיקה ניתן לגזור אמת מידה עונשית רלוונטית לענייננו, כדלהלן - רע"פ 1884/19 שמריז נ' מדינת ישראל (‏14.3.19) - נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בו נדחה ערעורו של מי שהורשע בביצוע שלוש עבירות של תקיפה סתם כלפי בת זוג ותקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג, וזוכה מיתר העבירות שיוחסו לו. בגין תקיפת זוגתו בארבעת האירועים, במהלך כשנתיים, נדון המבקש ל-4 חודשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים ותשלום פיצוי בסך 20,000 ₪, לאחר שנקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין מספר חודשי מאסר שניתן לרצותם בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל, בצירוף פיצוי למתלוננת.

המסקנה מהאמור לעיל, היא כי קיים סיכון משמעותי לציבור מהארכת המאסר המותנה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, מצאתי כי אין מקום לחרוג מהעונש ההולם משיקולי שיקום, כי אין הצדקה שלא להפעיל המאסר המותנה ואין מקום להאריכו שוב.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר בפועל.

כתב האישום, הסדר הטיעון, הכרעת הדין והשתלשלות ההליך הנאשם הורשע על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן ב-איומים, בהתאם לסעיף 192 ל-חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ו-תקיפה הגורמת חבלה ממש של בת זוג, בהתאם לסעיף 382(ג) ל-חוק העונשין.

אין דין תקיפה חד-פעמית כדין אלימות מתמשכת, אין דין אלימות בתוך המשפחה כדין אלימות כלפי אחרים, אין דין עבירת אלימות אחת כדין אלימות שלצדה עבירות נוספות, כגון איומים ואין דין תקיפה סתם כדין תקיפה שגרמה לחבלות, ובמסגרת זו גם יש לתת את הדעת לכמותן, הקפן ועוצמתן.

...

* מקובלת עלי טענת ההגנה כי מדובר באירוע אלימות חמור מזה שלפניי, אולם השוני בנסיבות האיום לא רב, בהינתן כי ב-פס"ד מוצ'ה דובר במי שאיים על המתלוננת שתבטל הליך משפטי נגד הנאשם ובעניינו מדובר במי שאיים לבל תתלונן נגדו במשטרה.

סוף דבר הנאשם הורשע במספר עבירות המהוות אירוע אחד.

גם אם היה מקום במצב דברים זה להשית על הנאשם את מלוא תקופת העונש ההולם לריצוי בפועל, וחרף העובדה שחלק ניכר מהדחיות רובצות לפתחה של ההגנה - אני סבורה שאין מקום למיצוי הדין בעניינו אך בשל השינוי בדין, אשר אין חולק כי לא היה תלוי בנאשם, בעיקר לאור ההליך הטיפולי שעבר.

משכך אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות שירות.

ראיות לעונש: המאשימה הגישה גיליון הרשעות קודמות בעיניינו של הנאשם (טע/2), כתב אישום, הכרעת דין וגזר דין שניתנו בת.פ. 709-01-22, שם הוטל על הנאשם, בין היתר, עונש מאסר על תנאי בן 5 חודשים והתחייבות כספית שהם ברי הפעלה במקרה שבפניי (טע/3).

הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מבצוע העבירות הם זכותה של המתלוננת לשלמות גופה, בריאותה, ובטחונה האישי בתוך ביתה, והדברים נכונים, ביתר שאת, כאשר מדובר בעבירות אלימות בתוך המשפחה.

בחינת נסיבות ביצוע העבירות: אומנם קבעתי כי יש להתייחס לכתב האישום כארוע אחד, אך אין להיתעלם מהעובדה כי מדובר בשני מעשי אלימות נפרדים שבוצעו כלפי המתלוננת במועדים שונים.

...

לאחר ששקלתי את השיקולים המפורטים לעיל אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 9 חודשים מיום מעצרו בתאריך 3.3.23.

אני מורה על הפעלת מאסר על תנאי בן 5 חודשים, אשר הוטל על הנאשם בת.פ. 709-01-22 באופן ששלושה חודשים יהיו במצטבר וחודשיים בחופף, כך שסך הכל על הנאשם לרצות עונש של 12 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו 3.3.23.

אני מורה על הפעלת התחייבות בסך 2000 ₪ שהוטלה על הנאשם בת.פ. 709-01-23, או 10 ימי מאסר תחתיה.

כתב האישום, הכרעת הדין והשתלשלות העניינים בתיק הנאשם הורשע על-פי הודאתו ב-איומים, בהתאם לסעיף 192 ל-חוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין), תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג, בהתאם לסעיפים 380 ו-382(ג) ל-חוק העונשין ו-תקיפת בת זוג, בהתאם לסעיפים 379 ו-382(ב) ל-חוק העונשין.

בדחותו הבקשה ברע"פ 6002/22 ריאבנקו נ' מדינת ישראל (19.9.22) קבע כב' הש' קרא לגבי החמרת הענישה בעבירות אלימות במשפחה את הדברים הבאים, הרלוואנטיים אף לענייננו – "החמרה זו מבטאת את שאת הנפש כלפי עבירות אלימות שמבוצעות בבני זוג, תופעה שמחייבת הרתעה אפקטיבית על מנת לגדועה מן השורה. אמנם, מעשי המבקש אינם ברף הגבוה של החומרה בתוך גדרי סעיף האישום, אך קביעה כי סוג העבירה בו הורשע המבקש היא כזו המאפשרת לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים – זו קבעיה שאינה עולה בקנה אחד עם הדין הנוהג". נפסק לא אחת, כי בעבירות אלימות בכלל, ובעבירות אלימות במשפחה בפרט, אין מקום להורות על ביטול הרשעה, קל וחומר במקרים בהם לא עלה בידי ההגנה להצביע על נזק קונקריטי.

...

משכך אתייחס במאוחד לאמות המידה ואבני הבוחן בהן התחשבתי בקביעת מתחמי העונש ההולמים בהתאם לסעיף 40ג(א) ל-חוק העונשין: מקובלת עליי טענת ב"כ המאשימה כי במעשיו בשני האירועים פגע הנאשם בערכים המוגנים של שמירה על שלמות הגוף, הכבוד, הביטחון האישי, שלוות הנפש ושלמות התא המשפחתי.

בהקשר זה מקובלת עליי גם טענת ב"כ המאשימה, כי בהינתן התקיפה הקודמת, גם לא מדובר באירוע חד פעמי.

אמנם קיימים מקרים בהם בתי המשפט הורו על ביטול הרשעה מבלי שהוכחה פגיעה קונקרטית בתעסוקה – אולם מקרים אלו נדירים ונפסק לא אחת, כי הם מתאימים לאותם מקרים בהם סוג העבירה לא מחייב הותרת ההרשעה על כנה וכאשר הליך הטיפול והשיקום היה משמעותי מזה שלפניי, ונקבע כי במקרים אלו ניתן היה להיעזר ב-"מקבילית הכוחות". כך קבע כב' הש' דנינו ב-עפ"ג (ב"ש) 66903-07-20 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (30.12.20) "ככל שמעשה העבירה חמור יותר, נדרש הנאשם להוכיח פגיעה קונקרטית ולא יהא די בתרחיש תאורטי או אף בהוכחת מידת ודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי". כך קבע גם כב' הש' ברסלר גונן ב- עפ"ג (ב"ש) 27326-12-21 קיזר נ' מדינת ישראל (9.3.22) "ככל שעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים גבוהה, כך יידרשו נימוקים אישיים משמעותיים ביותר ומטבע הדברים יקשה על ההגנה להוכיח כי הפגיעה הנובעת מההרשעה אינה מדתית". יישום ההלכות בתיק שלפני מוביל למסקנה, כי בהינתן עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים וחומרת מעשיו – יש צורך בהוכחת פגיעה קונקרטית משמעותית.

אולם, בהינתן הירתמות הנאשם להליך הטיפול, המוטיבציה שהביע, הטיפול שעבר, כמו גם נסיבותיו האישיות המורכבות, הצורך לעודד את הנאשם להמשיך בהליך הטיפול והתרשמות שירות המבחן, כי המשך הטיפול יוביל להפחתת הסיכון להישנות עבירות מצידו – כל אלו מובילים למסקנה כי יש לקבל עתירת המאשימה ולהורות על השתת מאסר ברף התחתון של כל אחד מהמתחמים שקבעתי ולהורות על חפיפה מלאה של העונשים.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, תוך התחשבות בצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים, בהתאם לסעיפים 40ו ו-40ז ל-חוק העונשין, משלא מצאתי מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה ל-חוק העונשיןמיום 10.7.2012 – אך מצאתי כי יש למקם את הנאשם ברף התחתון של כל אחד מהמתחמים שקבעתי ולחפוף באופן מלא את העונשים – אני רואה לנכון לגזור על הנאשם עונש כולל לשני האירועים, תוך שמירה על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת.