כתב אישום בגין ניסיון לדקור שוטר

כדוגמת, 16 שנות מאסר בפועל בתפ"ח 12970/11/15 מדינת ישראל נ' באהה עוויסאת (23.10.217) שעניינו בעבירות של ניסיון רצח והחזקת סכין; 15 שנות מאסר בגין ניסיון לידקור חייל בתפ"ח 703/01/17 מדינת ישראל נ' עיישה אפגאני (18.2.2017) ובערעור על גזר הדין (ע"פ 2377/19) (להלן-"עניין אפגאני") הופחת עונש המאסר ל-14 שנים; ע"פ 9917/02 אכראם זהרה נ' מדינת ישראל (15.7.2007) שעניינו בתכנון ע"י חבורה לביצוע של מספר פיגועים נגד כוחות הבטחון והוטלו על המעורבים עונשי מאסר בפועל של 14, 18 ו-19שנים.

על מדיניות הענישה הנוהגת, ניתן להפנות לשורה של פסקי דין: תפ"ח 63622/10/15 מדינת ישראל נ' סבחי אבו חליפה (15.11.2016) שעניינו בארוע טירור של ניסיון רצח של אזרח בדקירה בסכין ונגזרו 18 שנות מאסר בפועל; תפ"ח 34763/01/15 מדינת ישראל נ' מוסא עג'לוני (11.11.2015) שם נגזרו 16 שנות מאסר בפועל בשני ארועי ניסיון רצח על רקע לאומני; תפ"ח 63711/10/15 מדינת ישראל נ' תאמר ורידאת (28.11.2012) בעונש של 16.5 שנות מאסר במסגרת הסדר טיעון בשני ארועי ניסיון לרצוח שוטרים.

על יסוד כל האמור ובהיתחשב במכלול שקולי הענישה, ולאור הסדר הטיעון לפיו הוסכם כי המאשימה לא תחרוג מטיעוניה מעונש מאסר בפועל של עד 16 שנים, נטילת אחריות והכרה של הנאשם בחומרת העבירות, הודאתו בכתב האישום המתוקן שחסך את ניהול ההליך וכן הסיוע של הנאשם לפענוח הפרשייה, ולאחר שעיינו בתעוד הרפואי בנוגע לחולי ממנו סובל הנאשם, אשר מצנעת הפרט לא יפורט, ובהיתחשב בגילו הצעיר הגענו למסקנה כי יש להטיל על הנאשם עונש שיבטא חפיפה כימעט מלאה של העונשים.

...

מתחם הענישה אתו אנו קובעים בעבירת הנשק נע בין 12-36 חודשי מאסר.

על יסוד כל האמור ובהתחשב במכלול שיקולי הענישה, ולאור הסדר הטיעון לפיו הוסכם כי המאשימה לא תחרוג מטיעוניה מעונש מאסר בפועל של עד 16 שנים, נטילת אחריות והכרה של הנאשם בחומרת העבירות, הודאתו בכתב האישום המתוקן שחסך את ניהול ההליך וכן הסיוע של הנאשם לפיענוח הפרשייה, ולאחר שעיינו בתיעוד הרפואי בנוגע לחולי ממנו סובל הנאשם, אשר מצנעת הפרט לא יפורט, ובהתחשב בגילו הצעיר הגענו למסקנה כי יש להטיל על הנאשם עונש שיבטא חפיפה כמעט מלאה של העונשים.

על יסוד כל האמור אנו גוזרים על הנאשם עונשים כדלהלן: מאסר בפועל לתקופה של 14.5 שנים מיום מעצרו.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין עבירת פציעה כשהעבריין מזויין לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן :"חוק העונשין") וכן עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

כתב האישום מייחס למבקש כי הגיע ביום 2.7.21 בשעות הערב המוקדמות בסמוך למקום מגורי המתלונן כדי לאתר את מי שלגישתו גנב ממנו אופנוע, איים על אחר, תושב המקום אף הוא שבקש מהמבקש כי יחליש את עוצמת המוזיקה שהשמיע כי "יישפצר אותו " ו – "יתקע אותו". לאחר מכן משביקש המתלונן, תושב המקום מהמבקש להחליש את עוצמת המוזיקה ובקש לדבר עמו בצד אך המבקש בתגובה שלף ממותן ימין של מכנסיו כלי חד וארוך וניסה לידקור את המתלונן בראשו תוך שהוא מקלל המתלונן ומאשימו בגניבת האופנוע שלו, בתגובה הדף המתלונן את המבקש והחל להמלט ממנו כאשר המבקש רודף אחריו ומנסה להמשיך לתוקפו באמצעות החפץ החד שאחז בידו.

בהיותו קטין הורשע המבקש בבצוע מספר עבירות לרבות דקירה באמצעות סכין ותקיפת שוטר.

...

לאור כל האמור לעיל הוריתי על מעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו.

מן הכלל אלך הפרט : לאחר ששקלתי בדבר, שמעתי טיעוני הצדדים בבקשה ועיינתי בפרוטוקול דיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק מצאתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מהטעמים כדלקמן : ראשית, לא מצאתי כי מהתנהלות המשיבה בתיק העיקרי עולה כי הסיכויים להבאת המתלונן ואשתו למתן עדות קלושים או בלתי סבירים שעה שהמשיבה איתרה כתובתו החדשה של המתלונן ערב מועד דיון ההוכחות האחרון (14.12.21) ועושה לצורך ביצוע צו ההבאה שהוצא כנגד המתלונן.

סוף דבר : לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה לעיון חוזר.

עוד ציין כי המתלונן קם וניסה לברוח ברכבו, והוא צעק לעבר השוטרים כי זה מי שניסה לידקור אותו.

לצד כל זאת, עומדת הודאתו של הנער בבית המשפט במיוחס לו, בכלל זה בכל עובדות כתב האישום שהוגש כנגדו (ת"פ 5281-12-14 בבית משפט השלום לנוער ירושלים, נ/3), שכלל את סעיף האישום של תקיפה וחבלה על ידי שניים או יותר, ותאור תקיפת המתלונן על ידי הנער והנאשם.

...

לאחר בחינת מכלול העדויות, המסקנה היא כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

מכאן, שהן לא יכלו לבדות את האירוע מבלי שהם היו עדים לו, ומכאן גם נדחית הטענה בדבר זיהום העדויות.

בשים לב לכל האמור, אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר, ואני מרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 19.12.21, בסמוך לשעה 17:00, גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה לבצע פיגוע ולדקור יהודי בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, וזאת ממניע דתי לאומני אידיאולוגי.

מנגד, טען ב"כ הנאשם, כי טיעוניה והפסיקה אליה הפניתה המאשימה רלוואנטיים לכתב אישום בגין מעשה טירור של רצח או ניסיון רצח, והמקרה שלפנינו קל יותר בשים לב לעבירה שיוחסה לנאשם מלכתחילה.

במהלך הארוע, ניסה הקטין לידקור שוטר מספר פעמים, ובין היתר, פגע באפוד הקרמי שלו והסכין נישברה.

...

עם זאת, קיים קושי לטעון שמדובר במי שלקח אחריות למעשיו, וזאת לאור העובדה שבחוות הדעת הפסיכיאטריות, הנאשם ניסה להתחזות כחולה, פעם כחולה נפש ופעם כמי שסובל מבעיות קוגניטיבית, כך שבנסיבות אלה שיקוליו האישיים צריכים להידחות, אל מול שיקולי גמול והרתעה.

לאחר שבחנתי את פסקי הדין אשר הגישו ב"כ הצדדים לעיוני, ובחנתי את הענישה הנוהגת, יוער כי הענישה הנהוג בעבירות אלו, שבוצעו בנסיבות דומות, היא בדמות עונשי מאסר בפועל ממושכים, בהתאם לחומרת נסיבות העבירה ולנסיבותיו של מבצע העבירה.

בע"פ 9552/16 קומבוז נ' מדינת ישראל (22.01.18), נדון עניינו של מי שהורשע בעבירות של ניסיון לרצח והחזקת סכין, בכך שהמערער תכנן את מעשיו צעד אחר צעד והשקיע מחשבה מרובה בהוצאת תוכניתו- לפגוע ביהודי, אל הפועל, תוך הצטיידותו בסכין מטבח באורך של כ-16 ס"מ ותר אחר קורבן יהודי פוטנציאלי, בסופו של דבר גם דקר אותו באיזור הגב העליון בשריר הטרפז.

לפיכך, לאחר ששקלתי את הנסיבות לחומרה ולקולה, בהתחשב בפגיעה בערכים של שמירה על שלמות החיים והנפש שנפגעו כתוצאה ממעשה הנאשם, וכן בהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת בשים לב לענישה שהייתה נהוגה לפני חקיקת חוק המאבק בטרור, ולהחמרה המתבקשת לאחר חקיקת חוק זה, ואת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים כדלהלן: 8 שנות מאסר, בניכוי ימי מעצרו.

כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו מעשה טירור של ניסיון לרצח – עבירות לפי סעיף 305(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בצרוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016.

בתמצית, ביום 28.10.2019, המערער, שהיה קטין בעת הארוע, החליט לבצע פיגוע טירור והצטייד לשם כך בסכין בעלת להב באורך של 30 ס"מ. המערער הסתובב בעיר העתיקה בירושלים, הבחין בשני שוטרי מג"ב, ותצפת עליהם עד ששלף את הסכין מבגדיו והסתער לעבר אחד מהשוטרים תוך שהוא מנסה לידקור אותו מספר פעמים בפלג גופו העליון.

...

לאחר עיון בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם המשיבה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו, כפי שיבואר להלן.

באשר להכרעת הדין, אין בידי לקבל את טענת המערער ולפיה לא היה בכוונתו להמית את השוטרים, והוא לא צפה את האפשרות הזו או חפץ בהתקיימותה.

אם כן, נקודת המוצא היא גם נקודת הסיום, ולא מצאנו נסיבות מיוחדות שבגינן יש להתערב בעונש שהושת על המערער.

סוף דבר – הערעור נדחה.