כתב אישום בגין חניה במקום אסור בחניון פרטי

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 27.11.15 סמוך לשעה 21:28, החנה הנאשם את רכבו מ.ר. 45-844-27 (להלן: "הרכב") ברח' החוחית 21 בזיכרון יעקב, במקום שלטענת המאשימה מהוה מדרכה האסורה בחניה.

עוד ציין המפקח כי מדובר בבניין שיש בו 20 דירות ולכל דייריו מקומות חניה פרטיים בתוך החניון.

מפני כל האמור לעיל, אני מחליטה להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ובשל נסיבותיו האישיות מעמידה את סכום הקנס על מחציתו, דהיינו על סך של 250 ₪.

...

במצב דברים זה ובהעדר מחלוקת על כך שבמועד הרלבנטי הרכב בו נהג הנאשם לא היה בעל תג נכה ואף הארוע המוחי שעליו דיבר ארע לו כחודשיים לאחר מכן, אין בידי לבוא לקראתו עד כדי זיכויו מביצוע העבירה המיוחסת לו. עם זאת, לנוכח הראיות המלמדות על כך שבמועד הנדון חלפו רק כ- 6 חודשים מאז עבר הנאשם ניתוח להחלפת ברכו ולנוכח מצבו הבריאותי כיום וקיומו של תג הנכה שבו הוא מחזיק מאז חודש יוני 2016, החלטתי לבוא לקראתו במעט, בכל הנוגע לגובה הקנס אותו יהא עליו לשלם.

מפני כל האמור לעיל, אני מחליטה להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ובשל נסיבותיו האישיות מעמידה את סכום הקנס על מחציתו, דהיינו על סך של 250 ₪.

יצויין, כי במהלך הדיון כפר הנאשם באשמה והעלה טענה לפיה החניה מושא כתב האישום היא חניה פרטית, המצויה בחניון גדול השייך לבית משותף ("רח' הכיכר 4"), כשקו הגבול היה ידוע משך עשרות שנים.

לטענת ב"כ המשיבה יש לבחון את המצב הראייתי שהיה נתון לנגד עיני המשיבה ערב הגשת כתב האישום, ובכלל זה – החלטת ועדת התנועה אשר אישרה את סימון מקום החניה מושא ההליך ככזה אשר שימוש בו כרוך בתשלום אגרה, כולל תשריט ייעודי בו צוין באופן ברור כיצד לסמן כל אחד ממקומות החניה בחניון; והעתק דו"ח החניה בו נראה רכב המבקש חונה במקום אסור.

סעיף 80 לחוק העונשין קובע: "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט". לענין הבסיס לאשמה – הרי שהמשיבה צולחת מבחן זה, אף אם בדוחק.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספח לה, בתגובת ב"כ המשיבה ובמסמכים שבתיק בית המשפט, ולא בלי התלבטות, לא ראיתי לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי למבקש בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין.

אזרחים זכאים לכך שיינקט כנגדם הליך פלילי אך ורק במקום בו היתה הצדקה להגשת כתב אישום (בהתקיים המבחן של "סיכוי סביר להרשעה"); והם זכאים לכך שיימשך ההליך הפלילי שננקט כנגדם אך ורק במקום בו המאשימה שבה ובוחנת ראיותיה עם התקדמות ההליך, לאור טענות ההגנה ולאור ראיות המוצגות על ידי ההגנה ומגיעה למסקנה סבירה שיש להמשיך בהליך.

במקרה שלפניי, הגעתי למסקנה שראוי היה שהמשיבה תבדוק טענותיו של המבקש ביתר זריזות ותודיע על חזרתה מאישום מוקדם יותר (ולא בבוקר דיון שמיעת הראיות).

הנאשם קיבל דוח על אף החזקתו בתג רכב נכה, זאת מאחר וחנה ברחוב אבן גבירול בנת''צ בשעות פעילותו.

מנגד, טוען הנאשם כי התביעה הציגה מיסמך שאיננו הדוח, אלא פרטי דוח החניה.

במקרה שלפנינו דומה כי לפחות שלושה מן התנאים לא נתקיימו מאחר והנאשם הודה בחקירתו הנגדית כי חנה במקום העבירה, לא בחן אם בסמוך למקום עצירתו או לאחריו קיימים מקומות חנייה המיועדים לנכים ואם פנויים ולא חיפש חניה בחניונים סמוכים (פרוטוקול דיון מיום 24/11/2020, עמ' 50, ש' 16-18, וכן ש/ 24-27).

"מתן אפשרות לנכים לחנות במקום האסור לחנות בו משקפת תפיסה חברתית של סובלנות ורצון לעזור לציבור הנכים לחיות את חייהם שבשיגרה כרגיל ובכבוד. עם זאת, זכותם של אנשים עם מוגבלות לנגישות אינה מוחלטת, אלא נבחנת באופן יחסי יחד עם שיקולים תעבורתיים ואינטרסים צבוריים אחרים שניצבים ממול ויש לתת להם משקל. תנאי הפטור של סעיף 2(א) לחוק מבטאים נוסחת איזון בין הפגיעה ביתר הציבור לבין ההטבה עם ציבור הנכים". חנייתו של הנאשם בשתי העבירות, הוותה הפרעה ממשית לתנועה בהתאם לס' 2(א)(4) לחוק, כפי שקבעה הפסיקה לא פעם בהתייחסה ל"הפרעה ממשית".

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו בשני כתבי האישום, בעבירות לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ''ד 1983.

...

אני מקבלת את עדותו של הפקח, לפיה היו לרשות הנאשם מספר אפשרויות חניה בחניונים סמוכים למקום בו העמיד את רכבו, כמו גם מקומות ייעודים ברחוב לחנייה של נכים, אשר לא נסתרה.

אינני מקבלת את עמדתו של הנאשם בדבר כמות הנתיבים כהצדקה להעמדת הרכב במקום בו חנה.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו בשני כתבי האישום, בעבירות לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ''ד 1983.

הנאשם נישאל על הסתירה בין דבריו בהקראה לפיהם הגיע למקום לבית החולים אסותא לבין דבריו בבית המשפט שהגיע לרופא והשיב " טעיתי כשאמרתי את זה". כשנשאל לגבי חפוש חנייה בחניונים ענה בחניונים לא חפשתי כי היה כתוב שזו חנייה פרטית.

הנאשם ביקש להגיש סיכומיו בכתב ונעתרתי לכך אפרט להלן את עקרי טיעוניו : זכאי להגנה מכוח חוק חניית נכים הואיל ובחוק לא נקבע שחל איסור על חנייה במקומות חנייה של אוטותל.

לעניין זה אציין שטרם ההקראה בתאריך 18/11/2020 הגיש הנאשם בקשה בכתב לביטול כתב האישום בה ציין שהגיע למקום" למרכז הרפואי" ובסמוך " לא הייתה חניית נכים זמינה ופנויה". הדגש שהושם בבקשה על המרכז הרפואי בבקשה ועל בית חולים אסותא בהקראה, הוסת לפתע לכיוון רופא בו ערכו הנאשם ובת זוגו ביקור חד פעמי.

...

לעניין הקבלה נ/2אני מקבל את טענות המאשימה בדבר משקלה הנמוך.

לצורך הוכחת תנאי זה אני סבור שהנטל המוטל על הנאשם הוא משמעותי יותר מאשר אמירה בעלמא.

מעבר לנדרש אני סבור שהנאשם גם לא עמד בנטל להוכיח שחנייתו לא גרמה להפרעה ממשית לתנועה.

לפיכך אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (כב' הש' שמעון שטיין), מיום 09.09.15, בתיק ח"נ 11687-03-14 במסגרתו נדונו במאוחד ענייניהם של המערערים שהורשעו לאחר שמיעת הראיות בבצוע עבירות של חניה במקום אסור, לפי סעיפים 11(1)(2)(3)(4) ו-12 לחוק העזר ראשון לציון (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ו 1986 (להלן: "חוק העזר").

העובדות הצריכות לעניין המערערים מתגוררים בשכנות זה לזה ברחוב הצנחנים בראשון לציון (להלן: "הרחוב") וכלל כתבי האישום שהוגשו נגדם נסובו אודות חנייה שלא כדין ברחוב ונדונו במאוחד.

עם זאת טענו המערערים כי יש לבטל את כתבי האישום מחמת תחולת הגנה מן הצדק.

נימוקי העירעור הרשעת המערער 2 במיוחס לו בדו"ח 63571210 בח"נ 3776-08-14 (להלן: "הדו"ח") מקורה בטעות שכן המשיבה נסמכה להוכחת העבירה על תצלום בלתי ברור שהגישה וגם הפקח שערך את הדו"ח, טעה בעדותו בבית המשפט בציינו פרטי רכב אחר.

כמו כן החניונים הציבוריים שאמורים לתת מענה למצוקת החניה, מרוחקים כדי 350 מ' ממקום מגורי המערערים.

...

בד בבד עם כך נקט בדגם רכב ובצבע שונה ממאפייני הרכב המופיע בדו"ח. בנסיבות אלה קשה לקבוע במידה הדרושה בפלילים, כי הוכחה העבירה המיוחסת למערער 2 בכתב אישום זה ואני מקבלת את הערעור בנקודה זו ומזכה את המערער 2 מחמת הספק מביצועה.

באשר לגזר הדין כלל המערערים מלינים על אודות ההחמרה ברכיב הקנס ואי השתת הקנס המקורי ואולם דין טענתם זו להידחות.

סוף דבר אני מקבלת את הערעור בחלקו ומזכה את המערער מחמת הספק מהמיוחס לו בדו"ח מס' 63571210 נושא ח"נ 3776-08-14.

יתר חלקי הערעור נדחים בזאת.