כתב אישום אונס שחרור ממעצר בתנאים מגבילים

למחרת, ביום 8.8.18 דחה בית משפט קמא (כב' השופט פס) את בקשת המישטרה לעצור את העורר עד תום ההליכים, והורה על שיחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, שעיקרם מעצר בית מלא, בפקוח אחד משלושה ערבים שאושרו ע"י בית המשפט, וכן הפקדה כספית, ביחד עם התחייבות עצמית וערבויות צד ג' של הערבים.

לכן, בעיניין פלוני שנזכר לעיל, אישר בית המשפט העליון לנאשם, שהואשם בכתב אישום חמור בהרבה מהעורר שבפנינו, בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה, לצאת ממעצר הבית שבו היה בכדי לחפש עבודה, במשך 7 שעות מדי יום, בימים א – ה. מן הכלל אל הפרט על רקע כל האמור לעיל, אבחן שוב את הנסיבות שלפנינו.

...

לכן, בעניין פלוני שנזכר לעיל, אישר בית המשפט העליון לנאשם, שהואשם בכתב אישום חמור בהרבה מהעורר שבפנינו, בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה, לצאת ממעצר הבית שבו היה בכדי לחפש עבודה, במשך 7 שעות מדי יום, בימים א – ה. מן הכלל אל הפרט על רקע כל האמור לעיל, אבחן שוב את הנסיבות שלפנינו.

בנסיבות הללו, כאשר מדובר במסוכנות שאיננה ברף הגבוה, אשר מתייחסת לעבירות רכוש ולא לעבירות אלימות, מבלי להקל ראש בכך, וכאשר מדובר בעורר נורמטיבי נעדר עבר פלילי, בעל יציבות תעסוקתית של שנים אחדות, אשר זו לו פעם ראשונה שהוא מוצא את עצמו מעורב בהליכים פליליים, והוא עלול לאבד את מטה לחמו אם ימשיך להיעדר ממקום עבודתו, ובשים לב להיותו אב לילד נכה, ובהינתן העובדה שהעורר מסר גרסתו לראיות הנסיבתיות שקיימות נגדו, נראה לי שהאיזון הנכון בין הפגיעה הנגרמת לעורר בשל התנאים המגבילים נגדו, ובין האינטרס הציבורי של הגנה מפני מסוכנותו של העורר, מטה את הכף לטובת הקלה בתנאי מעצר הבית של העורר, באופן שיאפשר לו לחזור ולעבוד לפרנסתו, במפעל שבו הוא עובד כבר 8 שנים.

סוף דבר סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל באופן חלקי את הערר, ומורה על שינוי תנאי מעצר הבית בימים א - ה, שיהפוך להיות מעצר בית לילי, לפרק הזמן שבין השעה 18:00 ועד השעה 07:00.

המשיב הואשם באינוס, במעשים מגונים, בהשמדת ראיה ובשיבוש מהלכי משפט.

בית המשפט המחוזי קבע, כי ניתן להכיל ולנטר את המסוכנות כלפי המתלוננות בתנאים מגבילים ב'מעצר בית': "אינני מיתעלם" – אמר בית המשפט המחוזי בהחלטתו – "מחשש נוסף להמשך פגיעה מינית בנשים צעירות ומוחלשות אחרות, אך גם חשש זה יכול למצוא מענה בתנאי שיחרור שעיקרם מעצר בית". בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס לכך שהמתלוננות חוששות מפני מפגש, או מיצירת קשר, עם המשיב.

זאת, לאחר שא.א. תארה בפניה את אשר עולל לה לכאורה המשיב, ולאחר שהוסיפה ופגשה גם את ב.ב. סמוך לאחר ההתרחשות המתוארת בכתב האישום, והיא "נראתה לחוצה ואחרי טראומה". שלישית, הודעתה של פ.פ. – אמה של א.א. – שממנה נגבתה עדות מספר פעמים, ובהמשך אף נחקרה באזהרה, בחשד לשיבוש מהלכי משפט.

...

אחר הדברים האלה, באתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את עררו של המשיב, לקבל את הערר שהגישה העוררת, ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נוכח התשתית הראייתית הקיימת בתיק, והמסוכנות הנלמדת מנתוני המשיב, סבורני כי לא היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר; ב"כ המשיב אמנם פרשׂ לפנַי יריעה רחבה, והאריך בהשגותיו על משקלן של הראיות שבתיק החקירה, אך הכרעה בין גרסאות הצדדים איננה ענין להליך שלפנַי.

על כן, כאמור, דינו של ערר המשיב – להידחות; דינו של הערר מטעם העוררת – להתקבל.

אני מורה אפוא על הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

התובע טוען, שלא הואשם באונס ושהאמירות פורסמו בכוונה בהקשר לכתבה שדיווחיה על שיחרורו ממעצר בתנאים מגבילים מינימאליים וחזרת הפרקליטות מהצהרתה להגיש כתב אישום.

...

אף אם ניתן היה לנסח את הדברים בלשון מתונה יותר, הפרשנות והבעת הדעה מתייחסות לטענות עובדתיות, שכאמור הקשרן הוכח כנכון וקיימו את יסודות הגנות אמת הפרסום ותום לב. הפלטפורמה שנבחרה לפרסום היא בעלת היבטים שאין בהם לשנות את המסקנה, שבנסיבות המקרה הנתבע זוכה להגנת החוק, שכן מבט מעל להליך מותיר קושי בתוצאה לפיה לתובע יוענק סעד.

הכתוב בפרסומים מהווה לשון הרע, שכן באמירתם יש כדי לפגוע לבזות ולהשפיל את התובע ועם זאת, הצליח הנתבע להוכיח שחלות הגנת האמת בפרסום ותום הלב ומשכך, דין התביעה להידחות.

לאור האמור, דין התביעה להידחות.

כתב האישום אישום מס' 1: הנאשם וגב' מסלו נגוסיה (להלן: המתלוננת) מתגוררים בבניינים סמוכים.

האישום השני מצביע על חוסר מורא של הנאשם מפני מרות החוק, כשכבר ביום בו שוחרר ממעצר הפר את התנאים המגבילים בהם היה נתון, ויצא את כתובת חלופת המעצר.

המבקש עלה לאוטובוס בעודו משוחח בטלפון בקול רם. משביקש ממנו המתלונן להנמיך את קולו, איים המבקש כי "יאנוס" אותו, קללוֹ ובעט בפלג גופו האמצעי.

...

הנני מורה בזה בהסכמת הצדדים על תיקון טעות בהכרעת הדין, כך שבמקום עבירת התקיפה בה הורשע הנאשם, אני מרשיעו בעבירת ניסיון תקיפה, לפי סעיפים 379 ו-25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

אשר לשאלת תחולת המאסר על-תנאי בגין עבירת אלימות מסוג פשע (אשר יופעל בשל הרשעתו בהחזקת סכין), מקובלת עליי טענת המאשימה לפיה בנסיבותיו של תיק זה, בו הסכין שימשה את הנאשם לביצוע עבירת אלימות, הרי שעצם החזקתה שלא כדין יצרה סיכון מפני התרחשות מעשה אלימות, משמע, עונה על הגדרת התנאי.

סוף דבר, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל.

אני מורה על הפעלת שני מאסרים מותנים, בני 10 חודשים ו-5 חודשים (ת"פ 59125-01-18, גזר דין מיום 9.10.18).

לאחר ששמע את טענות הצדדים ועיין בחומרי החקירה, קבע בית המשפט כי "החשד הסביר הנו ראשוני ודל", ומשכך שוחרר המערער לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

כתב האישום מייחס למערער שתי עבירות של אינוס ושתי עבירות של מעשה סדום, בגין שלושה אירועים שונים – בשנים 2017, 2019 ו-2020, אשר ארעו במהלך מפגשים עם שלוש נשים שהכיר באמצעות האפליקציה.

...

טענה זו נדחתה פעם אחר פעם על ידי בית משפט זה, והיא נדחית גם בנסיבותיו של המערער בענייננו.

סוף דבר בהתאם לכל האמור לעיל – הערעור נדחה.

בשל סמיכות הזמנים למועד פקיעת הצו, הנני מורה על הארכת צו איסור הפרסום בשבוע ימים, עד ליום 07.02.2024.