כשרות מכרזי החפירות של רשות העתיקות

בתאריך 22.2.17 התקבלה תשובת המהנדסת, לפיה, בין היתר, רשות העתיקות לא מוכנה לתת הסכמה לחפירה בעומק של יותר מ- 65 ס"מ, ולא ברוחב הנידרש להעברת קו נקוז חלופי, וכי אין סיבה לזה, שקו נקוז המופעל בעזרת משאבה, לא יספק.

בהתאם לתיכנון ולאישור רשות העתיקות, פירסמה המשיבה מיכרז חדש, ביצוע עבודות להתקנת משאבה בשוחת נקוז והנחת קו סניקה לנקוז וקו ביוב במיתחם התיירות – מקטע חוף מגדל, ובתום הליכי המיכרז, ניתן ביום 28.10.15 צו התחלת עבודה, העבודה בוצעה בהתאם לתוכניות והושלמה לשביעות רצון המשיבה.

וסים נישאל, אם יש להם אישור מרשות העתיקות להפעיל את המקום, מדוע לא צירף זאת לתצהירו, ועל כך השיב : "צירפנו תצהיר שיש סכנה עם זה" (ראה: עמ' 8, שורה 23), אלא שהתבקש לומר, האם בתצהירו צירף מיסמך של רשות העתיקות שישנה סכנה, השיב: "לא צריך להיות רשום בתצהיר שאנחנו מנהלים את האתר של רשות העתיקות. אין לנו בעיה עם רשות העתיקות, הבעיה שלנו היא עם המים" (שם, שם, שורות 27-28.

...

בקשה ליתן צו עשה, אשר יכריח את המשיבה בנקיטת פעולות נוספות לאחר שיושמו פתרונות תכנוניים בהתאם להמלצות המתכנן, דינה להידחות.

בענייננו, כבר במסגרת החלטתי מיום 29.6.17, התייחסתי באופן זה או אחר לשיהוי בהגשת הבקשה, כאשר במסגרת ההחלטה, נשוא דיוננו, מצאתי לנכון להדגיש עניין זה ביתר שאת.

שוכנעתי כי השתהתה המבקשת בהגשת בקשתה, שיהוי החותר תחת הטענה בדבר הדחיפות הנטענת, הואיל וכפי שעולה מהמכתבים אשר צורפו לבקשה ולכתב התביעה, ובהתעלם מטענת המשיבה כי כל פניות המבקשת (נספחים ד'-י'), הינן קודמות לביצוע ויישום התוכנית של שיפריס לניקוז הכביש, הרי שנראה שעוד משנת 2013 מנהלים הצדדים התכתבות בנושא הניקוז (ראה למשל: נספח ד' לכתב התביעה), כאשר בחודש מרץ 2017, שלחה ב"כ המבקשת מכתב ליו"ר המועצה המקומית מגדל, בנוגע לפתרון בעיית הניקוז בכביש 20 בהתאם לתכנון, בו הלינה, בין היתר, כי המשיבה בחרה לבצע פתרון חלקי וזמני בלבד, שאינו נותן מענה של ממש לבעיה, ואשר כביכול גרם להצפות משמעותיות.

מכל הטעמים דלעיל, אני דוחה את הבקשה, ומחייבת את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

(ב) היוזם מתחייב לבצע את כל הפעולות הנדרשות על פי כל דין בנוגע לטפול בעתיקות ולשאת על חשבונו בכל עלות הכרוכה בכך, לרבות עלות פקוח, סקר ארכיאולוגי, חפירות בדיקה וחפירות הצלה, שימור עתיקות והעתקתן, הכל כפי שיידרש על פי רשות העתיקות.

כיום, רמ"י מסבירה את היתנהלותה בכך שהארכת הסכם פיתוח היא פעולה "טכנית", המבוצעת על ידי גורמים פקידותיים, שלא היו מודעים לנסיבות המקרה; ואת הודעת הביטול מ-2019 היא מסבירה בכך שנשלחה בשל צורך פנימי של הרשות.

ניתן להבין את הרצון "להיתלות" בהקצאה זו לנוכח העובדה שבעבר הקצאה כזו נעשתה בתנאים כלכליים מועדפים ובלא צורך לקיים מיכרז ביחס להקצאת הקרקע, כפי שאיפשרו החלטותיה של רמ"י בתקופה הרלוואנטית (ראו, למשל: בג"ץ 10934/02‏ קבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 2 (10.5.2004); ע"א 9090/10 ‏שרעבי נ' "עזריאל" מושב עובדים להתיישבות חקלאית, פסקה 9 (9.7.2014)).

...

הקצאת המגרשים החלופיים למערערות היא תנאי לכך שהן ירכשו זכויות בהם, ולכן אני סבורה כי המערערות לא רכשו זכויות במגרשים החלופיים.

מאחר שמכוח הסכמת הצדדים נדרש בית משפט קמא להכריע רק בשאלה האם ניתן לקבוע כי המגרשים החלופיים הוקצו למערערות מכוח הסכמי הפיתוח – אני סבורה כמו חברתי כי דין הערעור להידחות.

מקובלת עלי גם המסקנה הנוגעת לשאלת תוקפו של הסכם הפיתוח המקורי – שאלה שבית משפט קמא לא נדרש להכריע בה מכוח הסכמת הצדדים אודות היקף המחלוקת ביניהם.

הנסיבות שהביאו לעיכוב בהתחלת העבודות ושלא היו בשליטתה של הנתבעת, לשיטתה, היו: הכרזת השטח כאיזור עתיקות והמתנה לאישור שיחרור מרשות העתיקות וכן, העובדה שחברה המצויה בבעלותו של התובע, נקטה בהליכים משפטיים לתקיפת תוצאות המיכרז לבצוע עבודות הפיתוח בכל מיתחם "ברנע ב' ו-ג'". על פי הנטען, הליכים אלו הסתיימו רק במהלך שנת 2005.

אפילו אם היה מוכח כי הבדיקות של רשות העתיקות וחפירות ההצלה לא בוצעו באיזור המיגרש שבבעלות התובע, לא הוכח על ידו, שהעבודות במיתחם כולו לא הושהו עד לסיום הבדיקה.

...

משכך, אילו הייתי מקבל טענת התובע לקיומה של אחריות כלשהי מצד מי מהנתבעות, הרי ממילא תביעתו ביחס לפיצוי הנטען בגין ראש נזק זה, היתה נדחית.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪, מחצית לנתבעות 1-2 ומחצית לנתבעת 3.

וכך מתמצת בית המשפט העליון את נימוקי הערייה (פיסקה 10): "העמותה מפעילה את האתר תחת פקוח ושליטה מלאים של הרשות, וכי כל החפירות הארכיאולוגיות בו מבוצעות באחריות רשות העתיקות. עריית ירושלים מדגישה כי היא פועלת בשיתוף פעולה מלא והדוק עם כל המשיבים בעתירה, ושתוף פעולה זה, ובעיקר פעילות העמותה כמפעילת האתר, הביאו למימוש של חלק מן הפוטנציאל הארכיאולוגי הגלום באתר ובמהלך העשור האחרון בוצעו בו עבודות נרחבות בהיקפים כספיים ניכרים ונתגלו ממצאים כפי שלא נתגלו במהלך שלושים השנים שקדמו להן". משיבה 5 באותה עתירה של בג"ץ עיר עמים, היא רשות העתיקות.

לא ברור, כיצד טוענת המדינה בפנינו, כנגד פסק דין של בית המשפט העליון, שלו הייתה שותפה, ואף נטלה חלק בעיצוב אותן טיוטאות ראשונות וסופיות של הסכם, שלבסוף נקבע על ידי בית המשפט העליון כי הוא חוקי וכשר, ותוצאתו היא דחיית העתירה, וקבלת עמדת אלעד, עד תומה.

ראוי לציין, בהקשר אחרון זה של הדברים שאמרתי, כי בג"ץ עיר עמים הוזכר בפסיקה כאחת הדוגמאות לאותה איבחנה בין אצילת סמכויות לבין העברת זכויות תפעול של רשות סטאטוטורית לגורמים פרטיים (ראה, לדוגמא, עעמ 3782/12 מפקד מחוז ת"א במשטרת ישראל נ' איגוד האנטרנט הישראלי (2013) – בית המשפט העליון; ובבתי המשפט המחוזיים – ת.א. (ים) 7410/05 באמונה חברה לניהול נאמנויות והקדשות בע"מ נ' מדינת ישראל – הנהלת בתי הדין הרבניים (2012) (כב' השופטת גילה כנפי-שטייניץ); עתמ (מרכז) 51094-05-12 אקוואריוס ייזום ופיתוח נכסים בע"מ נ' עירית נתניה (2013) (כב' השופט יעקב שפסר); עתמ (מרכז) רבד בע"מ נ' עירית רעננה (2013) (כב' השופט יעקב שפסר); עתמ (ת"א) עו"ד חיים שטנגר נ' וועדת האתיקה המחוזית במחוז תל אביב והמרכז של לישכת עורכי הדין בישראל (2014) (כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן); עתמ (ת"א) 50672-05-15 י. לרר (הנדסה בע"מ) נ' וועדת המכרזים של חברת יהל מהנדסים – ייזום פרויקטים בע"מ (2015) (כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן)).

...

המסקנה העולה מפרק זה היא, כי אין לקבל את ערעור המדינה בנקודה זו. יחסי החוץ של המדינה גם בעניין זה בית משפט קמא דחה את עמדת המדינה (פיסקה 19).

לפיכך, טענה זו של המערערת – נדחית.

נוכח מכלול שיקולים אלה, ובשים לב להערותיו של חברי ביחס לקביעות בפסק הדין בעניין אברמוביץ, אני סבור כי לא ניתן לאשר את הקביעה העולה מפסק הדין, לפיה ההסכם נגוע, בהקשר זה, בסתירה לתקנת הציבור.