בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים
עת"מ 1600-05-18 שמיאב בע"מ נ' משרד הבריאות
29 מאי 2018
בפני כב' השופט הבכיר שאהר אטרש
העותרת/המבקשת: שמיאב בע"מ ח.פ 51-391879-7
ע"י ב"כ עוה"ד יצחק בן-חיים ואח'
המשיבה: מדינת ישראל - משרד הבריאות, המרכז הרפואי זיו
ע"י פרקליטות מחוז צפון
פסק דין
העותרת הלינה על היתנהלותה של המשיבה שאיפשרה לאדם להפעיל עגלה בלי מיכרז, בלי רישיון, בלי תעודת כשרות ובלי כל הדברים שנדרשו מהעותרת, והציגה תמונה של העגלה הזמנית שהועמדה בבית החולים "זיו".
לעניין השהוי, טענה העותרת כי מאחר והמשיבה לא אפשרה לה להפעיל את דוכן העגלה, סברה כי תנאי הסף האמור לא חל עליה, ולכן לא תקפה אותו.
על ההיגיון העומד מאחורי הלכה פסוקה זו עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 126/82 "טיולי הגליל" בע"מ נ' ממשלת ישראל - משרד התחבורה, 25.6.1982:
"...הנימוק להלכה זו הוא, כי אדם, אשר שתק בזמן שהגיש הצעתו למכרז, מוותר על האפשרות להטיל דופי לאחר מעשה במיכרז ובתנאיו. מפרסם המיכרז והמשתתפים בו זכאים לבטוח, שכל אחד מהמשתתפים קיבל על עצמו את תנאיו, ושבהליכים תקינים ומקובלים יוכל המזמין לקבל את ההצעה הטובה והנוחה לו ביותר, וכן כי מציע הצעה זאת הוא שיזכה במיכרז. (ראה: בג"צ 292/61[5]). כל הגשת הצעה על הכרוך בה דורשת מאמץ והשקעה ניכרים. על-כן לא יהא זה הוגן, אם מישתתף במיכרז, הרואה בו פגם מתחילתו, ישתוק, אך יתריע על כך, לאחר שהתברר לו שלא זכה. יש בכך חוסר הגינות הן כלפי המזמין והן כלפי המשתתפים האחרים.
לעניין עצם קיומם של תנאי סף במיכרז, נקבע בפסיקה כי לעורך המיכרז שיקול דעת רחב בעיצובם של תנאים אלה, כי העובדה כי תנאי סף במיכרז יוצר סינון מוקדם של משתתפים פוטנציאליים, אינה מהוה בהכרח אפליה פסולה או פגיעה בעיקרון השויון, ובילבד שהסינון נעשה בהסתמך על שיקולים עינייניים, וכי בית המשפט לא יתערב בדרך כלל בשקול דעתו של עורך המיכרז בעיניין קביעת תנאי הסף, אלא במקרים ברורים וקיצוניים של חוסר סבירות.
...
לעניין הנימוק הראשון לפסילת הצעת העותרת, לפיו, העותרת אינה עומדת בתנאי הסף הקבוע בסעיף 3.2.8 להזמנה להציע הצעות, טוענת העותרת כי:
תנאי הסף לא הופיע במכרז הקודם ובמכרז להפעלת דוכן העגלה (מכרז מס' 8/2016), ומכאן מגיעה למסקנה כי תנאי זה הוסף למכרז בחוסר תום לב במטרה למנוע מהעותרת להשתתף בו.
העותרת היא הגורם היחידי שמספק שירותי מכירה לקהל הרחב של מוצרי מזון ושתיה במרכז הרפואי זיו, ולפיכך, תנאי זה כוון נגדה בלבד, וזוהי אפליה פסולה.
התוצאה
נוכח כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית העתירה.
בנסיבות העניין, אני מחייב את העותרת לשלם למשיבה הוצאות משפט על הצד הנמוך בסך 5,000 ₪ וזאת תוך 45 יום מיום קבלת פסק-דין זה, שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל.
בהינתן התוצאה אליה הגעתי כאמור, אני מורה על ביטול הצו מיום 3.5.2018 אודות עיכוב ביצוע הפעולות לפינוי העותרת מהמושכר.