כשירות חולה נפש לעמוד לדין שאלת כשירות נפשית של נאשם

ביום 6.12.2016 לאחר קבלת חוות דעת המומחים, שמיעת עדויות וטענות הצדדים, הכריע בית משפט השלום בבקשה להפסקת ההליכים בשל העידר כשירותו של המבקש לעמוד לדין, בקובעו כך: "לאור העדפתי את חוות דעתו של ד"ר שוורצמן ואת מסקנותיו ולאור התרשמותי הישירה מהנאשם, מסקנתי היא כי היתנהגותו של הנאשם, כאילו אינו מתקשר עם סביבתו וסניגורו ואינו מתפקד, אינה נובעת ממצבו הנפשי אלא מהוה היתנהגות מגמתית, אשר נועדה להביא להפסקת ההליכים המשפטיים. אמנם מהחומר הרפואי שהוצג עולה, כי הנאשם סובל מבעיות נפשיות, אך הן אינן עולות כדי מחלת נפש קשה ומצב פסיכוטי פעיל כרוני, כפי שנטען על ידי ההגנה. הנאשם לא יצר ספק בשאלת כשירותו לעמוד לדין ועל כן דוחה הבקשה להפסקת ההליכים." (ההדגשה שלי – ד.מ.).

...

במסגרת הבקשה מתבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: א' פרקש, נשיא; מ' דרורי, סגן נשיא; ע' שחם), מיום 18.6.2017 בע"פ 38637-05-17, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מינטקביץ) בת"פ 18802-11-12.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בחומר שצורף לה, בתגובת המשיבה ובתשובת המבקש לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש, אף לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות.

בית המשפט גם קבע כאמור, כי לא הונחה לפניו תשתית מקצועית או אחרת, שעשויה להעמיד את שיקול דעתו של המומחה בספק, ולא מצאתי טעם מספיק להתערב בקביעה זו. נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ובלשון הסעיף: "קבע בית המשפט לפי סעיף 6(א) לחוק לטפול בחולי נפש התשט"ו-1955... שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו..." סעיף 15(א) לחוק טפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991, (אשר החליף את סעיף 6(א) הנ"ל), קובע: "הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טפול מרפאתי..." סעיף 1 לחוק טפול בחולי נפש מגדיר 'חולה' כך: "אדם הסובל ממחלת נפש". ההלכה הפסוקה קבעה כי כדי להורות על הפסקת הליכים נגד נאשם, יש צורך בהוכחת שני תנאים מצטברים כלהלן: הראשון, הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין; השני, אי כשירותו זו נובעת ממחלת נפש (ראו: רע"פ 2111/93 אבנרי נגד מדינת ישראל (02.10.1994) (להלן: "עניין אבנרי").

כך למשל סיפר, שכאשר שאל את הנאשמת מה תגיד לבית המשפט בעיניין האישומים, השיבה "לא יודעת". בשל כל אלה, קבע שקיים ספק ביחס לכשירותה של הנאשמת לעמוד לדין.

...

תמצית טענות הצדדים ב"כ הנאשמת טענה שהמסקנה העולה משתי חוות הדעת הפסיכיאטריות ומעדויות המומחים היא שקיים ספק לגבי כשירותה של הנאשמת לעמוד לדין.

על הרציונל המצדיק הפסקת ההליכים, אמר ביהמ"ש העליון בע"פ 3230/05 גולה נגד מדינת ישראל (22.01.2007) (להלן: "עניין גולה"), כך: "התפיסה המונחת בבסיס ההוראה היא כי אין זה ראוי לנהל הליכים פליליים כנגד מי שאינו מסוגל – בשל מצבו הנפשי או השכלי – להתגונן כראוי כנגד ההאשמות המיוחסות לו, להעריך את חומרתן, להבין את מצבו ולתקשר עם עורך-דין במטרה לקבל סיוע משפטי". עוד נקבע בפסיקה כי לצורך החלטתו מסתמך בית המשפט על חוות דעת פסיכיאטרית, כאשר המסקנה הסופית נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ע"פ 506/76 מדינת ישראל נגד אלקנוביץ (02.01.1977)).

ומכל מקום משאין מחלוקת בין הצדדים שהנאשמת מגלה הבנה בסיסית בנוגע להליך המשפטי, המסקנה המתחייבת היא שהנאשמת בעלת מסוגלות לעמוד לדין אף שמסוגלות זו מוגבלת, דלה ומועטה עד מאוד.

סוף דבר כאמור, משמצאתי את הנאשמת כשירה לעמוד לדין, ומשמצאתי שהמשך ניהול ההליכים נגדה לא מהווה "פגם" כמשמעותו בסעיף 149(10) לחסד"פ, החלטתי אפוא לדחות את שתי הבקשות.

התיבה "חסר יכולת של ממש", בגדרי התנאי השני לתחולת הסייג, משמעה כי המחוקק אינו מסתפק בעובדת היותו של הנאשם לוקה במחלת נפש במועד ביצוע העבירה, על מנת לפטור אותו מאחריות פלילית למעשה.

תחולת הסייג במקרה שבדיון התנאי הראשון – מחלת נפש שני פסיכיאטרים, שניהם מטעם הפסיכיאטר המחוזי ושניהם במענה לשאלות בית המשפט, השיבו באופן שונה לשאלה האם הנאשם לוקה במחלת נפש.

דר' ברומברג מבית חולים אברבנאל בדק את הנאשם סמוך לבצוע העבירה תוך כדי תקופת המעצר וקבע כי הנאשם לוקה במחלת נפש אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ואינו כשיר לעמוד לדין (נ/1).

...

לסיכום, חוות דעתו לא שללה מצב פסיכוטי עובר לאירוע אלא התייחסה למצבו של הנאשם בחלוף 7 חודשים.

סוף דבר על סמך עדויותיהם המהימנות של השוטרים ובהתאם לסע' 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש תשכ"א – 1991, אני קובעת כי הנאשם ביצע את מעשי העבירות המפורטים בכתב האישום.

לאור האמור ולאחר שעלה בידי הנאשם להעלות ספק להתקיימות הסייג ובהתאם להלכת בית המשפט העליון ברע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' וחנון (03.02.2015), אני מורה על זיכויו של הנאשם.

הטענה כי הנאשם לוקה במחלת נפש הועלתה איפוא רק בשלב מאוחר של ההליך, כאמור כאשר במסגרת בקשה לזימון עדים הודיע ב"כ הנאשם כי מרשו נאלץ להמנע מלהעיד "מפאת העדר כשירות נפשית, כפי שנקבע בחוות דעת פסיכיאטרית אשר תוגש בהמשך" (בקשה מס' 26).

(1) עקרי חוות דעתו ועדותו של ד"ר סילביו בלן: ברישא לחוות דעתו של ד"ר בלן (נ/68) מצוין כי הנאשם הופנה לבדיקה אצלו על ידי בא-כוחו, אשר ביקש מד"ר בלן להשיב על שבע שאלות העוסקות בשאלת כשירותו הנפשית של הנאשם; ביניהן השאלות האם הנאשם כשיר לעמוד לדין פלילי, להחקר ולשאת עונש, וגם השאלה האם נפגע תיפקודו של הנאשם ומהן דרכי הטיפול המומלצות בעיניינו.

...

בנסיבות אלה אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנאשם כי יש לבטל את האישום נגד הנאשם בעבירה לפי הוראות חוק מע"מ, או לזכותו מעבירות אלה.

המסקנה המתבקשת היא, אם כן, שדינו של הנאשם הוא להרשעה גם בעבירת המע"מ בה הואשם.

סוף דבר: אשר על כן ולאור כל המקובץ אני מרשיע את הנאשם בכל העבירות שבהן הואשם בכתב האישום, כמפורט בפסקה 6 דלעיל.

הרקע העובדתי: 1.1 על המדוכה ניצבת השאלה האם בשל מצבו הנפשי הנאשם איננו כשיר בעיתוי הנוכחי לעמוד לדין, והאם כתוצאה מכך יש להפסיק כנגדו את ההליכים הפליליים המתנהלים כנגדו בתיק זה. 1.2 הנאשם, מהגר עבודה מסודאן, אשר נמצא בישראל ללא אישורי שהייה מאז 2011, מואשם בבצוע עבירות של רצח בנסיבות מחמירות, ניסיון רצח ושיבוש מהלכי משפט, בגין שני אירועים סמוכים ונפרדים שהתרחשו בלילה שבין 24.5.21 ל- 25.5.21.

1.3 במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל לפנינו, לאחר שהתביעה סיימה את הבאת ראיותיה ואף נשמעו עדויות הפסיכיאטרים חגין ופלופסקי שחתומים על חוות הדעת ת/71 ו-ת/72 הנ"ל, הוגשה במפתיע בקשה מטעם הסנגוריה לעכב את שמיעת עדות הנאשם בטענה שהנאשם נבדק זה מקרוב, באופן פרטי, בבית הכלא, על ידי פרופ' אנטולי קריינין (ללא עידכון מראש של בית המשפט), והלה חיווה דעתו על פה (כפי שלימים השתקף ב-נ/10) שהנאשם אינו נושא באחריות פלילית למעשיו עקב מחלת נפש, וגם איננו כשיר לעמוד לדין כיום.

המבחן הוא מצבו הנפשי ומידת שפיותו של הנאשם בעיתוי הרלוואנטי שבו נבחנת מסוגלותו לעמוד לדין.

...

בהקשר זה נוסיף, כי לא ברור לנו כיצד, על בסיס דברי הנאשם בלבד, הגיע המומחה למסקנה שהנאשם אינו יכול להשתתף באופן ייעל בתכנון אסטרטגיה משפטית , זאת כפי שביטא המומחה בסעיף 4 לקריטריונים.

לסיכום: כאמור, לא שוכנענו שהנאשם איננו מסוגל לעמוד לדין בעת הזאת.

סיכומו של דבר, אנו מקבלים את חוות דעתם של ד"ר פלופסקי ועמרמי –ויצמן וקובעים שהנאשם כשיר לעמוד לדין.