כעבור כשלוש שנים מתחילת השכירות גילו המשיבים, ועוד שוכרים אחרים במעמדם, עניין ברכישת הדירות ששכרו, והם בחרו מתוכם נציגות לניהול משא ומתן להגשמת הרכישה; היה עליהם לגבור על קשיים להשגת הלוואה חריגה ממשרד השיכון, כיוון שהדירות היו גדולות יותר מהמוקצות מבחינת הזכאות לזוגות צעירים; כן היה צורך לקבל אישור משרד השיכון, המשחרר את המערערת מהתחייבותה להשכיר את הדירות עד תום 5 שנים, כתמורה לתנאי המשכנתא המיוחדים שניתנו למערערת.
, את השיקים שהם נתנו על חשבון רכישת הדירות בצרוף מכתב בחתימתו בזו הלשון: "הואיל ועניין רכישת דירתך מחברת נוה עם ברמת-גן בע"מ טעון בירור נוסף עקב המכתב שנשלח ממשרד השיכון, הנני מחזיר לך השיק של-.50,000 שקיבלתי ממך." ודוק: אין במכתב זה לא ביטול זיכרון הדברים וגם לא רמז למהות הבירור הנדרש למכתבו של משרד השיכון.
...
הפצוי הכספי מכוח הסעיפים 10 ו-13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, נפסק, לאחר שבית המשפט מצא, כי בנסיבות המקרה לא יהא צודק לצוות על איפת החוזים, כפי שבקשו המשיבים בתביעתם כסעד עקרי.
לפנינו תוקף בא-כוח המערערת את מסקנתו של בית המשפט קמא, כי בין הצדדים נקשר חוזה מחייב, וטענה זו מתפצלת ומנומקת בטענות מספר, והראשונה בהן, כי מצד המערערת לא הייתה גמירות דעת להיתקשר בצורה מחייבת למכירת הדירות; הא ראיה, כי זיכרון הדברים לא נחתם על-ידי מנהליה-מורשי החתימה; וכל עוד לא נחתם זיכרון הדברים על-ידיה, רשאית המערערת לחזור בה. סבורני, כי כשם שדחתה הערכאה הראשונה את הטענה בדבר העידר גמירות דעת, גם עלינו לדחותה.
טענה זו נדחתה על-ידי הערכאה הראשונה בסמכה על ההלכה בע"א 571/79, 49/81 57 בעמ' 604, שם נאמר מפי השופט בך:
"עולה מכל האמור לעיל, שבה בשעה שעצם קיום המסמך בכתב הוא תנאי הכרחי ומהותי לתקפותו של הסכם לעסקת מקרקעין, הרי החתימה על ההסכם, הן מצד הקונה והן מצד המוכר, מהוה גורם ראייתי בלבד, אם כי כבד משקל, אשר בא להוכיח את גמירות הדעת בין הצדדים ולאשר, שאמנם אלה הם תנאי החוזה שהוסכם עליהם".
בא-כוח המערערת טוען, כי הילכת ע"א 571/79, 49/81, 57 מצומצמת למעשה לנסיבות המיוחדות כפי שעלו שם, והרי הדגיש כבוד השופט בך עצמו, בעמ' 605, כי:
"..
סיכומו של דבר: דין הערעור להדחות.
