כפל קצבאות בגין מחלות נדירות: זכויות עובדים

לטענת התובעת, החלטת הנתבע לגבי מועד תחילת תשלום הגימלה שגויה, מאחר שלקח זמן רב עד שאובחנה כסובלת מהמחלה וזמן נוסף עד שנודע לה שהמחלה קשורה לתאונה.

התובעת הוסיפה וטענה כי מדובר במחלה נדירה יחסית ואף קשה לאיבחון.

(ב) (1) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגימלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגימלה שהוא זכאי לה, ובילבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגימלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגימלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים.

הזכאות לתשלום גמלה נבחנת לאחר שקמה הזכאות לגימלה והיא מותנית בתנאים נוספים, כגון: זכאות לכפל קצבה על פי סעיף 320(ג) לחוק; תשלום דמי ביטוח על פי סעיף 366 לחוק; מועד הגשת התביעה למוסד על פי סעיף 296 לחוק וכו'.

...

בנסיבות אלה, התובעת לא יכלה להגיש את התביעה במועד מוקדם יותר מזה שהגישה ומשום כך יש לקבל את תביעתה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

יישום פסיקת בית המשפט העליון אשר לכך שפרשנות החוק היא לשונו, על סעיף 320(ד) לחוק הביטוח הלאומי, צריך אף הוא להוביל למסקנה כי יש לדחות את גישת הנתבע שכן למרות שהמחוקק לא נתן את דעתו למקרה נדיר כמו המקרה של התובעת, ברור כי מאחר ומדובר בחוק שהנו סוצאלי בעקרו, תכליתו להגן גם על מבוטח כדוגמת התובעת.

טענת הנתבע כי התובעת לא היתה זכאית לקיצבת אבטלה בתקופת ה"נכה נזקק", עקב הפגיעה באגודלה, מנוגדת לכל היגיון שכן במצב תיאורתי אחר שבו חולה סרטן סופני אשר פוטר מעבודתו עקב מחלתו יהיה זכאי לנכות כללית וגם לקיצבת אבטלה - ומכאן נשאלת השאלה - האם דינו של חולה סרטן אשר ברור לכל כי אינו כשיר לעבודה שונה מהתובעת אשר לה פגיעה באגודל ? מאחר וקיים שוני מובהק בין ענפי המוסד לביטוח לאומי השונים אין להסיק מתנאי קצבה אחת לאחרת שכן בכל ענף קיימים קריטריונים שונים ואין דימיון בין הדרך בה נבחן אי כושרו של מבוטח המצוי בענף נכות כללית לבין הדרך בה נבחן אי כושרו של מבוטח הנמצא בענף אבטלה ולבין הדרך בה נבחן אי כושרו של נכה נזקק.

וכך נקבע שם: עם זאת, מקובלת עלינו טענת ב"כ התובעת, על כך שיש שגם כאשר מדובר על גמלת שמירת הריון, יש תחולה להוראות סעיף 320 לחוק, כך שהכלל הוא שאין לקבל מן הנתבע כפל גמלאות בעד אותה תקופה (בהתאם לסעיף 320(ג)(1) לחוק), וכשיש כפל כזה - זכאית המבוטחת (בהתאם לסעיף 320(ד) לחוק), לבחור בקבלת אחת מהן.

...

אשר לדעתנו - אנו סבורים כי הצדק עם הנתבע וזאת כפי שנבהיר להלן: תקנה 18 א(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 קובעת כי: "נכה נזקק" - מי שנקבעה לו נכות לזמן מוגבל, או נכות שדרגתה זמנית והרשות קבעה לבקשת המוסד, או על פי בקשתו, או מיזמתה היא כי אין לנכה סיכוי סביר לעבודה כלשהי עקב הפגיעה בעבודה, ואין לו הכנסות מהתעסקות".

בנוסף, מצאנו טעם לפגם בכך שבזמן שהתובעת רצתה להיות מוכרת כנכה נזקק היא השיגה על החלטת ועדת הרשות שקבעה כי אינה עומדת בתנאים הנדרשים להכרה בה כנכה נזקק לתקופה מ 19/8/2018 עד 30/11/2019 מאחר ש"לדעת הוועדה יש לך סיכוי סביר לעבודה" ועכשיו כשהיא מבינה שגמלת נכה נזקק לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם דמי אבטלה היא מבקשת ליתן להחלטת הוועדה משמעות שאינה מתכתבת עם החלטה ושאינה מתכתבת גם עם לשון התקנה והפסיקה ואף טוענת כי יתכן ווועדת הרשות טעתה עת החליטה לקבל את השגתה.

לסיכום כמפורט לעיל, קיבלנו את פרשנות התובעת אשר לשאלה הראשונה אך מאחר ולא קיבלנו את פרשנותה אשר לשאלה השניה הרי שגם אם תבחר בקצבת שאירים ולא בגמלת נכה נזקק, היא לא תהיה זכאית לדמי אבטלה ביחס לתקופה בה הכירה בה וועדת רשות כנכה נזקק וממילא יתכן ויתברר כי הבחירה שערך עבורה הנתבע היתה הבחירה הכי כדאית לה. מאחר ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות.

בהחלטה מיום 13.3.2019 קבע הנתבע בהחלטתו כי הוא מכיר בתאונה הנזכרת כתאונה אישית, אך התובע אינו זכאי לתשלום דמי תאונה לתקופה מיום 6.12.20218- 10.12.2018 (להלן- התקופה הראשונה) שכן בתקופה זו שהה התובע בחוץ לארץ, כמו גם לתקופה מיום 11.12.2018- 5.3.2019 (להלן- התקופה השניה) מאחר שעמדו לרשותו באותה עת 90 ימי מחלה וכן לתקופה מיום 6.3.2019 ועד ליום 13.3.2019 (להלן- התקופה השלישית), שכן באותו מועד כבר חלפו 90 ימים רצופים מיום התאונה.

מסגרת נורמאטיבית סעיף 151(א) לחוק קובע לאמור: "מבוטח שארעה לו תאונה, בין בישראל ובין בחוץ לארץ, יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן שבו הוא נמצא בישראל ואבד לו כושר התיפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהיא". סעיף 152 לחוק מוסיף וקובע לאמור: "דמי תאונה ישולמו בעד תקופה שלא תעלה על 90 ימים רצופים החל ביום שלאחר יום התאונה, ובילבד שלא ישולמו בשנת הכספים אחת בעד יותר מ- 90 ימים." סעיף 155 לחוק קובע לאמור: "מבוטח הזכאי לתשלום על פי כל חיקוק, למעט פקודת הנזיקין, הסכם קבוצי כמשמעותו בסעיף 180 או הסדר קבוצי אחר, תקנון של קופת גמל, חוזה עבודה או תקנון של קרן ביטוח או פנסיה, בעד תקופת אי כושר לעבודה או לתפקיד מטעמי בריאות, לא יהיה זכאי לגימלה לפי פרק זה לגבי התקופה שבה הוא זכאי לתשלום כאמור." כפי שנקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה לפני כחצי יובל שנים, "תכליתו המוצהרת של סעיף 155 לחוק, הנה מניעת תשלום כפל גמלאות "בעד תקופת אי כושר לעבודה או לתיפקוד מטעמי בריאות". שני פנים להוראה זו: יש בה הסדר של בררת מחדל בהיעדר הסדר בטוחי אחר למבוטח.

יוער, כי התובע ביכר שלא לצרף הודעות ללקוחותיו מהן ניתן ללמוד על היעדרויותיו מחמת מחלה (ע' 4 ש' 32-36); ובסעיף 8(3) לטופס התביעה ציין התובע "צבירת ימי המחלה בתלוש השכר אינה עדכנית...". וזה העיקר, אנו סבורים כי דרישתו כעת של התובע, לבצע היתחשבנות בדיעבד עולה כדי חוסר תום לב ופותחת פתח לתפלול.

אם נקבל את הדברים כפשוטם, תוצאתם חד היא, שלפיה אין כל נפקות לתלושי שכר של בעל שליטה שכיר בחברה, שכן לשיטת התובע אין כל משמעות לימי חופשה בתלוש השכר, כך גם אין משמעות לימי מחלה בתלוש השכר, והלכה למעשה אין משמעות גם לשכרם, שכן מה זה משנה מה כתוב בתלוש השכר? אמנם לטענת התובע, "אינו מצב נדיר שבעל שליטה בחברה מנצל ימי מחלה ולא מדווח על כך בתלושים שכן ממילא אין לכך השפעה על שכרו" (סע' 10 לסיכומי התובע), אך שוב, לעמדתנו, קבלת הטענה אשר מקופלת בתוכה טענה בדבר פיקטיביות התלושים ברכיב ימי מחלה, פותחת פתח למניפולציה שאין להתירו, בפרט שהדברים נעשו על ידי התובע במודע ובכוונת מכוון להשית את התשלומים על הנתבע, בנגוד לתכלית של סעיף 155 לחוק הקובע הסדר שיורי בלבד.

...

אשר לימי המחלה של התובע – נוכח מיהות עבודתו של התובע אשר חלקה מהבית ובלשונו "מהבית, מהנדס בשטח. המשרד שלי הוא בבית במרתף. ככה זה גם מוצהר אבל עבודתי הפיזית אני לא מהנדס מתכנן אלא ביצוע וכל היום אני בשטח." (ע' 3 ש' 26-28), לא שוכנענו כי התובע לא עבד כלל בפועל בימים אלה ולא קיבל שכר בעד ימים אלה.

מכל מקום, מצאנו לדחות גם את טענות התובע לעניין ניכוי ימי המחלה בפועל.

התביעה נדחית.

מסקנה: לאור האמור לעיל יש להכיר בכאב גב לגימלה לשמירת היריון בשלבים מתקדמים של ההיריון, משבוע 28 להיריון מתאריך 5.12.18 ועד הלידה" (ההדגשה הכפולה הוספה – ק.כ).

כלומר, גם במענה לשאלות ההבהרה חזר המומחה על האמור בחוות דעתו שהתובעת זכאית לגימלת שמירת היריון רק מהשבוע ה-28 מכיוון שכאבי הגב קשורים למחלת הפיברומיאלגיה שהחמירה בתקופה זו. שאלות הבהרה – סבב רביעי ביום 3.9.2020, לבקשת הנתבע, הועברו למומחה הראשון שאלות הבהרה נוספות.

אנמיה המומחה ציין כי "רמות אנמיה כבמקרה הנדון, אינן נדירות בהריון ומחייבות טפול בברזל, מנוחה לפי הצורך, וכשיגרה אינן מהוות אינדיקאציה גורפת לשמירת הריון. עם זאת, בנתוני המקרה הנידון, ערכי ההמוגלובין הנמוך בחלקו השני ההיריון היוו גורם נוסף שהיה באפשרותו לסכן יציבות האשה ולעלות את הסיכוי לארועי התעלפות, סחרחורות, חוסר יציבות ונפילות שהיו מסכנים את האשה ועוברה" (ההדגשה במקור – ק.כ).

המומחה השני הסביר כמו המומחה הראשון שהמשך עבודת התובעת בתנאים המחייבים ישיבה ממושכת מול מחשב מגבירה את כאבי הגב בהיריון, שבמקרה שלה חורגים בעוצמתם ובתדירותם מכאבים המופיעים לעיתים קרובות בהיריון בשל מחלת הפיברומיאלגיה.

...

אי לכך, לא מצאנו עילה שלא לאמץ את חוות דעת המומחה.

אי לכך, מצאנו שאין להעדיף את חוות הדעת של המומחה השלישי על פני חוות הדעת הקודמות של שני המומחים, אשר עומדות בתנאי הפסיקה והחוק.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

לדאבון הלב, בראשית חודש מאי 2003 בהיותה בת כ – 7 חודשים, התייתמה התובעת מאמה אשר נפטרה בנסיבות טראגיות לאחר מחלה ואישפוז ממושך (תעודת הפטירה צורפה כנספח לכתב התביעה).

תימוכין לפרשנותו מוצא המוסד בכך שמדובר בקיצבה בעד תקופה קצובה (24-12 חודשים בלבד), דהיינו חודשי ינקות בהם יש צורך בטיפול קבוע ורב; בתקנה 1(א1) לתקנות התשלום המיוחד אשר קובעת שקצבה כאמור תשולם גם בעד יילוד של מבוטחת שהיא הורה עצמאי, שיש לה אי כושר מלא ואינה מסוגלת לטפל ביילוד שילדה; וכן מהוראת תקנה 3 העוסקת במניעת תשלום כפל גמלאות הקובעת שאין זכאות לקיצבה מיוחדת ולתגמול מיוחד - שהוא תגמול לבן זוג של יולדת שנפטרה בעד פרק הזמן שהוא אינו עובד או עוסק במשלח ידו.

ישאל השואל האם המקרה הפרטי של התובעת איננו משקף מצב נדיר שמלכתחילה המחוקק לא צפה ואשר מצדיק את הפרשנות שבה אוחזת התובעת? לשון אחרת, וכפי שהראתי, המחוקק צפה את המקרה 'הרגיל' בו אם חס וחלילה היולדת נפטרת בעת הלידה או בתוך שנה ממועד הלידה נותר בן זוג שמקדיש את זמנו לטפול ביילוד ולמצער, זהו אפוטרופוס שאיננו המדינה.

...

כללם של דברים בפרק זה, כוונת המחוקק כפי שהובעה בדברי הכנסת, מיקום הסעיף בתוך פרק ביטוח אמהות שבחוק, אופי הקצבה ומכלול ההסדר התחיקתי מובילים למסקנה שמדובר בתשלום עבור מי שנושא בהוצאות היילוד ולא בתשלום המיועד ליילוד עצמו.

אלא שדין הטענה להידחות.

סוף דבר – על יסוד כל האמור אין מנוס מדחיית התביעה.