כפיית חופשה על עובד בניגוד לרצונו

ביום 22.8.12 כתבה העובדת לרוזנפלד, תוך שהיא מציינת שנעדרה במשך שלושת הימים שקדמו לכך עקב מחלה, כי היא מבקשת חופשה למשך השבוע שלאחר מכן, כיוון שאין לבנה קייטנה או מטפלת ו"אני לא רוצה להביא אותו איתי לעבודה הדבר לא יהיה יעיל לי לו ולכם".

לאחר השימוע הודיע רוזנפלד למערערת במכתב הנושא תאריך 30.8.12 כי "החברה שקלה בכובד ראש את הסבריך במהלך השימוע לטענות החברה לגבי התיפקוד שלך והגיעה להחלטה לפעול לקבלת היתר לפיטוריך מאת הממונה על עבודת נשים... לאור העובדה כי נוכחותך בעבודה מסבה נזק לחברה, הנך מתבקשת לא להופיע לעבודה מתאריך 2.9.12 ולשהות בחופשה על חשבון החברה וזאת עד לקבלת החלטת הממונה..." (להלן: החלטת הפיטורים).

העובדת עתרה לקבלת פיצוי בשיעור 50% משכרה בגין החודשים בהם נאלצה לשהות בביתה תוך הוצאתה לחופשה כפויה (שכן קיבלה 100% מהשכר בתקופה זו) מכוח סעיף 13א' לחוק עבודת נשים ובסך כולל של 11,250 ₪, וכן לקבלת פיצוי בסך 70,583 ₪ בגין הפרת חוק השויון.

אשר לרכיבי התביעה מכוח חוק עבודת נשים וחוק השויון ציין בית הדין האיזורי: "בנסיבות, כפי שתוארו לעיל, לא מצאתי כי המעביד פעל בנגוד לדין באופן המצדיק פסיקת פיצוי לתובעת מכוח אי אילו מהחוקים הנ"ל". לעניין ההוצאות פסק בית הדין כי משהתביעה התקבלה בחלקה הקטן בלבד, הוא מחייב את החברה לשלם לעובדת סך של 2,000 ₪ בצרוף מע"מ. על פסק דין זה (להלן גם: פסק הדין הראשון) הוגש ערעור מטעם שני הצדדים.

...

מצדו השני של המטבע יש לקחת בחשבון כי החברה הציגה גם טענות ענייניות כנגד העובדת, כך שגם התנהגותה תרמה להחלטה לפטרה ואין זה מצב בו החלטת הפיטורים נבעה אך ורק בשל ההיריון; כי תקופת העבודה לא הייתה ארוכה; כי מעשה הפיטורים לא הושלם בשל דחיית הממונה את בקשת ההיתר; וכי בסופו של דבר העובדת היא שבחרה לסיים את עבודתה בחברה, עת העדיפה למצוא מקום עבודה אחר.

בשקלול כלל הנסיבות, החלטנו להעמיד את הפיצוי על סך של 20,000 ₪.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

אילו נכפתה החופשה על התובע והוא הוצא אליה בנגוד לרצונו, לא היתה כל סיבה שבתום שבוע חופש יתייצב, לבקשת הנתבעת, במוסך בפתח תקוה על מנת להחליף את מנהל המוסך שם (ר' סעיף 10 לתצהירו).

...

בנסיבות סיום עבודתו לא זכאי היה התובע לחלף הודעה מוקדמת ואף תביעותיו לקבלת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי נוסף בגין אי עריכת שימוע, נדחות.

סיכומו של דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 48,990 ש"ח בגין הפרשי פיצויי פיטורים.

כמחצית מסכום התביעה, 225,000 ש"ח נתבע בגין פיטורים שלא כדין ואי עריכת שימוע, טענות שמוטב היה לולא היה התובע מעלה היות ואין מאחוריהן ולא כלום והם עומדות בניגוד גמור לסיכום בין הצדדים.

לאחר שלקחנו בחשבון כי דמי ההודעה המוקדמת על תשלומם לא צריכה היתה להיות מחלוקת שולמו באיחור (עם הגשת סיכומי הנתבעת) ולאור דחיית מרבית תביעתו של התובע, מצאנו לחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 8,000 ש"ח אשר תשולמנה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

האם החלטת החברה להוציא את התובע לחופשה היתה כדין והאם נעשתה בנגוד לצוו ההגנה הזמני? טענות הצדדים התובע טען כי למן המועד שנקבע לישיבת השימוע השני – 27.5.2015 ועד למועד כניסת פיטוריו לתוקף – 6.3.2016, קרי למשך כ-9.5 חודשים, הושעה מעבודתו ובנגוד לרצונו, מרבית התקופה ללא כל תשלום, תוך הפרה בוטה של צו ההגנה הזמני שהוציא מבקר המדינה.

שעה שנכפה על התובע לצאת לחופשה שמשמעה השעיה, כאשר אין חולק שהתובע סרב להשעיה שכזאת, ואף התייצב במקום עבודתו לאחר ההשעיה ודרש להמשיך בתפקידו (ראו מכתב הנתבעת מיום 2.6.2015, נספח 46 לתצהיר מר בלומנטל), אזי יש לראות הדבר כמזכה את התובע בתשלום שכרו.

...

יתר רכיבי התביעה – דינם להידחות.

התביעה שכנגד שהגישה החברה – נדחית.

נוכח התוצאה אליה הגענו, תשלם הנתבעת לתובע בגין הוצאות משפט סך של 25,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

לפיכך, ככל שאין בחוק חידלות הפרעון כלל המסמיך במפורש את בית המשפט לכפות על אדם הסכם בנגוד לרצונו, עצם העובדה שהדבר "יעיל", או "צודק", או ש-"קיים בו טעם", או שאינו מביא לתוצאה "מקפחת", אינה יכולה להקנות לבית המשפט של חידלות פרעון סמכות אשר איננה נתונה לו בדין.

אשר על כן, קבלת טענות המשיבים לפיהן נתונה לבית המשפט סמכות לכפות הסדר נושים על מי שאינו נושה של החברה, מבלי שהדבר מעוגן מפורשות בחוק חידלות פרעון, עומדת בסתירה למושכלות יסוד שבדין: ראשית, חופש החוזים כולל כידוע גם את החופש שלא להיתקשר בחוזה (ראו: ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (6.8.2007); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ד 78 (תשנ"ד)).

...

חברַי סבורים כי בשם ההגנה על חופש החוזים ועל הצורך בוודאות בעת כריתת הסדר חוב, יש לפתוח את האפשרות להגנה על תניית פטור בגין הפרת חובת אמונים בחוסר תום לב (ולעמדת חברתי השופטת ברון, אולי גם מעשי תרמית), ככל שיתברר כי אלו לא היו משנים בסופו של דבר את כדאיות ההסדר כולו.

מהמקובץ עולה כי הפער בין היקף ומהות ההפטר שאושר על ידי בית המשפט קמא (לו הסכימו כלל הנושים), לבין היקף ומהות ההפטר שהוקנה למערער בהסדר הנושים המקורי, הינו פער מצומצם יותר משנדמה בתחילה, ועניינו במצב בו ממצאי חקירות המנהל המיוחד ילמדו על עילות תביעה כנגד המערער שאינן בגין תרמית או בגין הפרת אמונים שלא בתום לב. בנסיבות אלו, ובנתון לכך שהאלטרנטיבה היא ביטול הסדר הנושים המתוקן והסכם ההשקעה, על ההשלכות הקשות שתגרמנה כתוצאה מכך, כפי שציינתי לעיל, ובהינתן שגם אם חקירת המנהל המיוחד לעניין נסיבות קריסת החברה תגלנה עילות תביעה כאמור, אפשרויות הגבייה מהמערער מוגבלות הן (נוכח הוראות ההסדר בעניין תצהיר הנכסים ותצהיר ההתעשרות), סבורני כי בנסיבות העניין דנן מוצדק כי נבטל את החלטתו של בית המשפט קמא, ובד בבד נעשה שימוש בסמכותנו לפי סעיף 87 לחוק חדלות פירעון, ונאשר את הסדר הנושים המתוקן תוך שנקבע כי עם אישורו יוקנה למערער הפטר סופי ומוחלט, בהיקף ובמהות שהוקנו לו בהסדר הנושים המקורי (וכפי שהובהר לעיל).

בסופו של דבר, הפער המעשי בין תוצאת פסק דינו של בית המשפט קמא לבין התוצאה אליה הגיע חברי אינו גדול.

בפנינו תביעה כספית אשר עניינה גמול שעות נוספות, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה, פצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפקדות לפנסיה, דמי נסיעות ופצוי בגין הלנת שכר.

התובע טען כי בחודש ינואר 2016 הוצא לחופשה כפויה על רקע פגיעה בכתפו, שנבעה ממאמץ שנידרש ממנו בבצוע עבודתו.

התובע טען כי לאחר שחזר לעבוד בחודש יולי 2016 – הרע הנתבע את תנאי העסקתו ובכלל זה צימצם את שעות עבודתו בנגוד לרצון התובע.

הנתבע הכחיש טענה זו של התובע וטען כי האחרון לקח חופשה כשרצה ועל פי צרכיו והדברים עולים מחילופי המסרונים ביניהם (ס' 51 לכתב ההגנה).

...

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובע כדלקמן: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד 2,000 ₪.

נוכח הפער בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק – מצאנו לחייב הנתבע לשלם לתובע הוצאות בסכום מופחת של 5,000 ₪ בלבד, אשר ישולם בתוך 30 יום ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד מלוא התשלום בפועל.